האפוטרופוס ~ הקדמה

דרום ניו-יורק: בית היתומים "דיזל" – 14:26 בצהריים.

"היי ביצ', את עוזבת" סמנתה נכנסה לחדר ואמרה כשהיא לועסת את המסטיק שלה כמו פרה, היא התיישבה על המיטה שלה והציצי הענק שלה קפץ כשהיא הורידה את הגוזיה שהייתה עליה, לא שמשהו כיסה אותו לפני כן… הגוזייה הצמודה שהיא לבשה לפני כן לא השאירה מקום לדמיון..
"אוח תעשי את זה במקום אחר" נגעלתי.
"אה ותפסיקי לפזר את החזיות המזוינות שלך בכל החדר" זרקתי עליה את החזייה העצומה שלה.
היא כזאת זונה.
היא הורידה את החזיה מראשה והסתכלה עליי בכעס.
"עוד לא קלטת סקיי? את עפה מפה, זה החדר שלי עכשיו" היא הרימה את ידיה באוויר וצחקה.
"לאן יש לי לעוף מפגרת?" קמתי והתקדמתי לעבר הדלת.
"השמועות אומרות של "גראנד סקול" במרכז ניו-יורק" נעצרתי. "זה הבית ספר הכי טוב בניו יורק, הוא גם פנימייה..תמיד רציתי לעבור לשם, אבל הוא ייקר בטירוף" קולה התחיל לדעוך ואז היא גיחכה במירמור ואמרה ספק לעצמה ספק לי "אבל אני בטוחה שסתם יקחו אותך לאיזה משפחת אומנה משעממת בטקסס"
"על מה את מדברת סמנתה?" הסתובבתי אליה.
"שמעת אותי" היא נעמדה וחייכה חיוך קצת עצוב.
"את עפה מפה, את עפה מהמקום המסריח הזה" סמנתה תמיד רצתה לצאת מכאן, בערך כמו כל אחד אחר. אבל היא יותר מכולם רצתה לעוף מבית היתומים ולהתחיל לחיות, ההורים שלה מתו בתאונת דרכים כשהיא הייתה בת שנתיים.
אבל אני לא מרחמת עליה, גם ההורים שלי מתו. ההורים של כולם כאן מתו.
"למה שאני אאמין לך?" שאלתי אותה והדלת נפתחה במהירות.
"סקיי גריי, לחדר שלי עכשיו!" המנהלת דיזל עמדה בפתח, היא הסתכלה עליי במבט בזקן והעקום שלה ואני הבטתי אל סמנתה שסימנה לי עם השפתיים "עפה מכאן"

"את צוחקת עליי נכון?" נשענתי לאחור ושילבתי את ידי.
"לא גברת צעירה" גברת דיזל אמרה בחריפות , היא תמיד הייתה כלכך חריפה ורצינית עם כל היתומים.
גיחכתי, "מה זה בכלל אפוטרופוס?" שאלתי.
היא חייכה, זאת אולי הפעם הראשונה שאני רואה את הזקנה הזאת מחייכת.
"אפוטרופוס מיס גריי, זה אדם שאחראי על מי שאינו מסוגל לדאוג לענייניו" היא אמרה.
צחקתי בזלזול "את רוצה להגיד לי , שמישהו נחמד החליט לקחת אותי תחת חסותו?" שאלתי.
"בדיוק"
"מתי אני פוגשת אותו?" הרצנתי והתיישרתי בכיסאי כשידי עדיין משולבות.
"את לא" היא אמרה.
"מה זאת אומרת לא? אני לא הולכת לפגוש אותו?"
"הוא מעדיף להישאר מסווג, אבל כבר מחר את תעברי ל"גראנד סקול" , זה הבית הכי יקר בניו יורק והוא משמש גם כפנימייה, זאת ההזדמנות שלך להתחיל חיים חדשים" היא אמרה ואז גיחכה בזלזול ", לא שאת באמת תנצלי את ההזדמנות הזאת.. יתום חסר כבר תמיד יישאר יתום חסר כבוד" היא מלמלה את המילים האחרונות.
"את רואה גברת דיזל, בגלל זה אני כלכך אוהבת אותך, את תמיד כלכך נחמדה וכלכך ישרה כלפיי כולנו" אמרתי לה בציניות ויצאתי ממשרדה.
ברור שאני יכולה להתחיל חיים חדשים.

מרכז ניו-יורק: בית ספר "גראנד סקול" – 13:30 בצהריים.

"ברוכה הבאה לבית הספר "גרנד סקול" מיס גריי, איך הייתה הנסיעה?" ניגשה אליי אישה שמנה עם חליפה.
ירדתי מהמונית עם המזוודה הגדולה והיחידה שהייתה לי.
"ארוכה.. אני מניחה" ניסיתי לחייך אליה.
"נפלא, בואי ניכנס, אני אעשה לך סיור. אגב, אני גברת רובינסון מנהלת בית הספר" היא חייכה אליי.
גברת רובינסון ערכה לי סיור של שעתיים וחצי אם לא יותר בבית ספר העצום והמסובך שממש לא התאים לי ולא הזכיר אפילו שמץ של מה שאני מכירה, קירות צבועים ולא דהויים, רצפות נקיות, ריח טוב? כל זה לא היה בבית היתומים.
"היי תיזהרי טיפשה" שמעתי קול מעצבן אומר לי.
הבלונים שהיו לה על החזה לא הוסתרו ואפילו הובלטו בצורה מוחצנת, החימצון הצהוב והמגעיל שהיה לה בשיער והמחליק שהחליק חצי שיער לא החמיאו לעור השחום שברור שנוצר ממיטת שיזוף בלבד. הבטתי בה, אף פעם לא אהבתי בנות עם ציצי גדול.
"את זאת שנתקלת בי מפגרת" ירקתי לכיוונה.
היא צחקה וסרקה את כל גופי.
"הוו את החדשה מבית היתומים, תפרשי כבר עכשיו.. המקום הזה לא בשבילך.." היא אמרה בחיוך מתנשא והלכה משם.
זין על חיים חדשים, אני אלמד אותה לקח. בסגנון "דיזל".

"שלום" נכנסתי לחדש 856.
"הוו היי, את בטח סקיי" אמרה אחת עם שיער שחור ועיינים כחולות, בחיי היא יפה.
"כן" חייכתי אליה חיוך קטן.
"אני לונה"
"ואני אלי" קפצה מישהי נמוכה בעלת שיער חום משום מקום.
"היי" צחקתי.
דיברתי עם לונה ואלי בערך כל הערב , הן באמת שותפות לחדר לעניין.
"הוו אני מבינה שפגשת את רייצ'ל לורן" צחקה לונה כששמעה על תקרית המחומצנת שקרתה לי היום.
"אז ככה קוראים לגברת בלונים" מלמלתי לעצמי.
הן התפקעו מצחוק פתאום "גברת בלונים.. זה טוב".