האמת שלי, השקר שלך-פרק 7

קצת מהפרק הקודם:
״ג׳ייסון״ לחשתי וג׳ייסון קירב את אוזנו אל הפה שלי. ״מי זאת?״ שאלתי.
״סתם איזו ילדה שפגשתי פה״ הוא לחש.
״זו רייצ׳ל״ הוא הסתכל עליי ולאחר מכן על הילדה-״רייצ׳ל, זו קריסטינה, אחותי״.
״נעים להכיר״ היא חייכה.
החזרתי חיוך ושאלתי בחשדנות-״מה את עושה בבית החולים?״.
החיוך ירד מפניה של הילדה והיא הרכינה את ראשה.
״ס..סליחה אם שאלתי משהו אישי, את לא חייבת לענות״ ניסיתי לגרום למבטה לחזור אליי.
״היא עדיין מנסה לעכל, קריסטינה..״ ג׳ייסון אמר בקול מרגיע.
״זה בסדר, אתה יכול לספר לה למה אני פה..״ היא הסתכלה על ג׳ייסון. הוא חייך אליה ואז הסתכל עליי.
אבא שלה מאושפז פה מאז אתמול״ הוא הסביר לי-״עבר תאונה עם משאית בכביש 52..״.
לפתע תמונות החלו לרוץ בראשי. לוק ואני במכונית, ערפל כבד ולפתע אור מסנוור את השמשה. ריח עשן. תאונה אתמול. תאונה בכביש 52. תאונה עם משאית.

~~~

פניי החווירו ושפתיי הפכו אדומות. לא יכולתי להוציא קול מגרוני. אבא שלה היה מעורב בתאונה. הוא זה שגרם לי להיפצע ולוק הוא זה שגרם לו להיות מאושפז.
״קריסטינה, אנחנו הולכים לקפטריה.. את רוצה משהו?״ ג׳ייסון לפתע שאל ומבטי עדיין היה חיוור וקפוא.
״קריסטינה?״ הוא ניסה להעיר אותי מהחלום ששקעתי בו.
״מ..מה? אממ לא, לא רוצה כלום.. אבל רייצ׳ל..?״ פניתי אל הילדה שמבטה היה נבוך.
״כן?״ היא ענתה בקול שקט.
״מה המצב של אבא שלך?״ חקרתי אותה. ״סתם מעניין אותי״ הוספתי.
״אני מניחה שהמצב שלו לא כל כך טוב.. לקחו אותו לפני שעתיים לניתוח ואני מחכה להודעה חדשה.. מקווה שיהיה בסדר״ היא ענתה בקול צרוד.
״רפואה שלמה״ חייכתי אליה והיא חייכה בחזרה-״תודה רבה״.
״טוב.. אז קריסטינה, הלכנו״ ג׳ייסון אמר והחל להתרחק ורייצ׳ל אחריו.
״ביי״ קראתי לעברם.
לאחר שהלכו, מחשבות רבות הציפו את ראשי. אם הנהג ימות.. יותר נכון- אבא של רייצ׳ל ימות, מה יהיה עם לוק? האם הוא יושלך למאסר? ומה בנוגע לרייצ׳ל- כיצד תחייה ללא אבא?
ליטפתי את מצחי וחשבתי על אבא. אבל הפעם לא על האבא של רייצ׳ל, אלא על אבא שלי.
אהבתי את אבא שלי כל כך. תמיד היה מציל את המצב כאשר היה נראה שהכל כבר אבוד. תמיד היה מלטף שערי ברגעים של בכי. תמיד אמר שהוא יאהב אותי בכל מצב. אפילו לאחר שנאנסתי, הוא חיבק אותי חזק והרגיע אותי. אבא. למה הלכת? למה עזבת אותנו לבד?
דמעה זלגה מעיני וניגבתי אותה עם ידיי הקרות.
הסתכלתי מסביבי. אמילי כבר לא הייתה שם. אחותה נרדמה ואני המשכתי להיזכר באבא.
לאחר האונס, אבא הלך להתלונן במשטרה. פחדתי לצאת מהבית והתביישתי. בראשי הדהד ״את משומשת״. לאחר שחזר מתחנת המשטרה הוא לא כעס. אני זוכרת שבכיתי והוא פשוט התיישב על מיטתי, חיבק אותי חזק, נשק על מצחי ואמר ״לא משנה מה יקרה, אני אוהב אותך, קריסטינה״. קולו כאילו הפך למציאותי ויכולתי ממש לשמוע אותו.
אני זוכרת אפילו את היום שבו הוא נפטר. זה היה יום שבת אחד שמשי וחמים. אם אדם אחר היה מתעורר לבוקר של יום שבת שכזה, הוא אינו היה חושב שאביו ירצח. הוא אינו היה מרשה לעצמו לחשוב מחשבות שכאלו. הדמעות לא הפסיקו לזלוג באותו יום שבת נוראי.
הדמעות לפתע הציפו את עיניי ובכיתי. אולי בכיתי בשקט, אבל.. בכיתי. הדמעות המלוחות זלגו להן בלי רצוני ואני דמיינתי שאבא איתי. נוגע בשיערי ואומר לי שהכל יהיה בסדר.
לפתע על עורפי ננשף אוויר חם. מישהו נגע בראשי וליטף את שיערי ברכות.
״הכל יהיה בסדר״ שמעתי קול. הסיטואציה כמו הועתקה ממחשבותיי למציאות.
רק שזה לא היה אבא, אלא לוק.