האמנות אומרת הכל… פרק 2.

כשהגעתי לבית, באתי להוציא את הבלוק ציור שלי, וגיליתי שהוא נעלם, יחד עם כל הציורים שכבר ציירתי בו, וזה המון, התחלתי לנסות לחשוב ולשחזר איפה זה יכול להיות, ולא הצלחתי, אני זוכרת בוודאות שהכנסתי אותו לתיק אחרי שיעור הגיאוגרפיה המשעמם.
לא ידעתי מה לעשות, הציורים שלי זה הדבר הכי אישי מבחינתי, זה כמו יומן סודי, אני תמיד מציירת את מה שאני מרגישה, הציור האחרון שציירתי בבלוק הציור, זה ציור מהיום, היום הראשון שלי בבית הספר, הרגשתי כמו הילדה בציור, היא שונה לבושה לבן, שכל הפרחים מסביבה צבעוניים ומלאי חיים, ורק היא נראית אבודה, זה בערך מה שהרגשתי בבוקר, שונה מכולם.
תוך כדי שאני שוקעת בבאסה של עצמי, שמעתי צלצול בדלת, ניסיתי לחשוב מי זה יכול להיות, הרי עכשיו רק שתיים בצהריים, ההורים שלי חוזרים מהעבודה רק ב6 ואני לא הזמנתי אורחים.
פתחתי את הדלת, לא היה שם אף אחד, אבל בלוק הציור שלי היה מונח בפתח הדלת.
יצאתי החוצה, לנסות לראות מי זה יכול להיות, מי יכול היה למצוא את זה, ולדעת שזה שלי, הרי אין על בלוק הציור שם או כתובת. זה גרם לי להבין שמי שהחזיר את הציורים, לקח אותם מההתחלה. דפדפתי בציורים כדי לבדוק שכולם נמצאים שם, וראיתי ציור אחד לא מוכר, ציור שלא אני ציירתי.
לציור הזה היה שני חלקים, בחלק אחד היה מצוייר ילד מחייך עומד עם סוג של פוזה כזו, מוקף בבנות, ובחלק השני שם הציור היה מצוייר אותו ילד, עומד באותו מקום רק לבד בלי חיוך ובלי פוזה.
אחרי הציור הזה, הייתי בטוחה ש”הגנב” של בלוק הציור שלי היה דניאל, אבל לא הבנתי למה הוא בחר לשתף דווקא אותי במה שהוא מרגיש ועוד דרך ציור, הרי יש לו כל כך הרבה חברים וידידות, למה דווקא אני? הוא בכלל לא מכיר אותי…
המחשבות הציקו לי, אז החלטתי ללכת להתקלח ולשטוף את כל היום הזה מעליי, אחרי המקלחת נכנסתי למיטה לראות קצת טלויזיה ונרדמתי…
קמתי בבוקר נכנסתי להתקלח, התארגנתי לבית הספר, לבשתי תלבושת לבנה, וג׳נס כהה, נעלתי את נעלי האולסטר השחורות שלי, התאפרתי עדין, וירדתי למטבח לשתות שוקו, ואימי הסיעה אותי לבית הספר.
כשנכנסתי לכיתה עדיין לא היה שם אף אחד, אף אחד מלבד דניאל.
הרגשתי מוזר, הייתי סקרנית לדעת אם זה הוא או לא, ואם זה הוא לנסות להבין מה הוא רצה להגיד לי בציור הזה.
התיישבתי במקום שלי ליד דניאל, והייתה שתיקה כרגיל, כבר התרגלתי לזה. פתאום ראיתי מתחת לשולחן שלי פתק מקופל, עם השם שלי על גבו, הרמתי את הפתק, ושמתי לב שדניאל מסתכל עליי, אז החלטתי לא לפתוח את הפתק לידו, ולהתנהג כאילו הכל כרגיל, אני לא זו שתשבור את השתיקה.
פתחתי את בלוק הציור שלי וציירתי, שמתי לב שדניאל מסתכל על הציור שלי ומנסה לפענח אותו, ציירתי ציור שאמור להיות כמו קומיקס, כלומר ציירתי שני ילדים, שזה ניראה כאילו הם מדברים, אבל הבועות שאמורות להכיל את תוכן השיחה, היו ריקות.
דניאל חייך, וסוף סוף פתח את הפה, “את מציירת ממש יפה ” הוא אמר.
“תודה גם אתה ” עניתי
” גם אני? איך את יכולה לדעת איך אני מצייר אם לא ראית את הציורים שלי? ומאיפה הסקת בכלל שאני מצייר? ” הוא התקיף אותי במגוון שאלות.
” הסקתי שאתה מצייר כי בלוק הציור שלי חזר עם ציור לא מוכר, ציור די טוב אני חייבת להודות, ומכיוון שאתה היחיד שאי פעם ראה את הציורים שלי, אתה היחיד שיכל לקחת אותם” עניתי לו תשובה ארוכה ומפורטת וראיתי שהוא קצת מאדים.
” אז ראית את הציור שלי” הוא אמר
“כן” עניתי.
הייתה שתיקה קצרה ואז החלטתי שאני חייבת לתפוס אומץ ולשאול אותו.
“תגיד, אני יכולה לשאול אותך משהו? “
“כן בטח תשאלי מה שאת רוצה” הוא ענה.
” אוקי אז יש לי כמה דברים לשאול, קודם כל, אני מקווה שלא תיפגע או משהו, אבל למה אתמול התנהגת כמו איזה סנוב מוזר כזה, ועכשיו אתה אחר” הרגשתי קצת חצופה בגלל הדרך שבה בחרתי לנסח את מה שהיה לי לומר לו, אבל לא נורא הוא יתמודד.
” ת’אמת, אני פשוט לא רגיל שזה ככה” הוא אמר.
” איך ככה?” שאלתי.
“ככה, נו את יודעת למה אני מתכוון, כאילו אני לא רגיל לפתוח שיחות הם בחורות, אני רגיל שהן באות ומדברות איתי ישר, ומתחילות איתי, ואיתך זה היה פשוט מוזר…” הוא אמר לי עם מבט עדין כזה ופגיע.
” מוזר מה מוזר? זה שלא התחלתי איתך, זה שאני לא מתנהגת כמו כל המעריצות האלה שלך?” אמרתי את זה והרגשתי איך אני פוגעת בו בכל מילה.
” לא, את צודקת זה לא מוזר, זה פשוט היה שונה בשבילי, בהתחלה חשבתי שאת סתם משחקת אותה קשה להשגה, אבל אז הבנתי שאת לא כזאת”
” אני לא כזאת? מאיפה את היודע? אתה מכיר אותי דקה וחצי, אל תסיק מסקנות סתם, לא יצא לך מזה כלום” עניתי לו בטון גבוה אבל קצת יותר רך.
” אני אולי מכיר אותך דקה וחצי, אבל אני מאמין שמהאומנות של הבן אדם, אפשר ללמוד עליו הכל”
בקשר לזה הסכמתי איתו, גם אני חושבת ככה, אבל זה שאני מסכימה איתו זה לא משהו שהוא צריך לדעת. חייכתי חיוך קטן, והחלטתי לשאול אותו את מה שבאמת הטריד אותי,
” תגיד, למה בחרת לספר דווקא לי את הסיפור שלך, הרי אתה בקושי מכיר אותי, וזה לא כאילו חסר לך את מי לשתף, למה דווקא אני? ” עשיתי את זה שאלתי אותו.
” אני לא יודע, אני מרגיש שאני יכול לדבר איתך, אני לא מבין למה אבל אני סומך עלייך” הוא אמר.
חייכתי, הייתי שתיקה לכמה שניות, שתיקה מביכה קצת, ואז הגיע הצילצול, הצילצול הגואל.
אני לא יודעת למה אבל הוא מסקרן אותי, אני רוצה לגלות מה עומד מאחוריו, מי הוא באמת.
היה צילצול להכנס לכיתות, ותוך שתי דקות הכיתה הייתה מלאה בילדים…
כשהשיעור הסתיים פתחתי את הפתק, ״את חידה לא פתורה״ כך היה כתוב, לא הבנתי מה אני אמורה לעשות עם האמרה הזאת, והחלטתי לזרוק את הפתק ולהתעלם, אם למישהו יש משהו לומר לי, שיבוא ויגיד, ושלא יתחבא מאחורי פתקים מפגרים.

יצאתי מהכיתה וחשבתי לעצמי,
אני ודניאל דיברנו בפעם האשונה, אני חייבת להודות שהייתה שיחה די טובה, כאילו לא מהשיחות השיטחיות האלה. הוא השאיר אותי סקרנית, אני רוצה לגלות מי הוא באמת…
מי הוא מאחורי הסיפורים של אורין?
מי זה הילד הזה שכולן מאוהבות בו ולמה?
מה גורם להם להזיל עליו ריר כמו כלב רעב שרואה בשר לראשונה בחייו??
השיחה שלנו הסתיימה בצלצול המסמן את תחילת יום הלימודים, אומנם השיחה הזו הסתיימה אבל הרגשתי שזה לא הסוף…
השיעור התחיל, זה היה שיעור אומנות.
וואו לא ידעתי שיש שיעור כזה בכלל, התלבטתי, לא ידעתי מה לעשות, מצד אחד הרגשתי שאני יכולה להינות בשיעור הזה יותר מכל השיעורים, מצד שני פחדתי לחשוף את הכישרון הזה, ואולי לא יאהבו את הציורים שלי, וגם לא רציתי שיראו את הציורים שלי, לא רציתי שידעו איך אני מרגישה, וכמו שדניאל אמר, מהאמנות של האדם אפשר לדעת עליו הכל, ולא רציתי, לא רציתי שידעו עליי הכל…
עשיתי סיור קצר בחדר האומנות, וראיתי ציורים של ילדים מהכיתה שלי, פתאום ראיתי ציור שניראה כאילו ילד בגן צייר אותו, והיה חתום מתחת דניאל, לא הבנתי כלום, יכול להיות שדניאל לא יודע לצייר? לא זה לא יתכן, הציור ההוא היה ממש טוב, יש שתי אפשריות, או שהוא משקר לי, והוא לא באמת יודע לצייר, או שהוא משקר לכולם, ומשחק אותה כאילו שהוא לא יודע לצייר, ומסתיר את הרגשות שלו בתוך הציורים…
כבר לא ידעתי מה לחשוב, ואז המורה נתנה לנו משימה, לצייר רגש מסויים משהו שאנחנו מרגישים.
אז כמובן שרוב הבנות בחרו ברגש האהבה, וציירו כל מיני לבבות ופרחים.
לאומת זאת הבנים התלבטו לא ידעו מה לעשות, הם נראו חסרי אונים…
ראיתי את דניאל, מסתכל עליי, כאילו מנסה להסביר לי משהו במבט, הסתובבתי, לא רציתי שהוא יסביר לי, לא היה לי כוח לזה באותם רגעים, פשוט רציתי לסיים את המשימה הזאת ולברוח משם כמה שיותר מהר.
אתם בטח שואלים את עצמכם, מה אני ציירתי, אז ככה:
ציירתי מסדרון ארוך מלא בדלתות משני צדדיו, על כל דלת יש סימני שאלה שניראים שונה מהדלת הקודמת, בתחילת המסדרון עומדת ילדה, שלפי המבט שלה נראה כאילו היא מבולבלת מפוחדת, לא יודעת מה לעשות ולמי להאמין…
ככה הרגשתי באותם רגעים, מבולבלת, לא ידעתי כלום… תוך כדי שאני חושבת ומנסה להבין את הציור שלי, המורה ניגשה אלי, ” וואו זה ציור מדהים, מלא ברגשות, כל הכבוד ” היא אמרה במין טון קצת מופתע, זה היה נישמע כאילו היא רוצה לומר, וואו לא חשבתי שאני יראה ציור נורמלי אחד היום.
כשהיא המשיכה להסתובב בין כולם, היא הגיעה אל דניאל, ראיתי שהיא עמדה לידו, היא הייתה פשוט בהלם ממה שהוא צייר, ואני הייתי סקרנית…
היא הרימה את הציור של דניאל והראתה אותו לכולם.
הוא צייר, חוף ים וילד בודד על החוף הילד ניראה כאילו הוא מצטער על משהו כאילו הוא רוצה לחזור בזמן, הרגשתי שהוא מצטער.
המורה לקחה את הציור שלי ואת הציור של דניאל ותלתה אותם בכניסה לכיתה.
כשהיסתכלתי על שני הציורים אחד ליד השני, זה היה ניראה כמו ציורי המשך שמשלימים אחד את השני, אני לא יודעת להסביר את זה, אבל הם פשוט נראו מדהים אחד ליד השני…
היה צילצול להפסקה……
הסתובבתי קצת בחצר ואז הגעתי למעבר צר, עבר דרכו וראיתי גינה קטנה ויפה, היא נראית נטושה, ישבתי על אחד הספסלים שהיו שם, וחשבתי.
פתאום ראיתי את דניאל, הוא היה ממש מופתע לראות אותי…
” איך מצאת את המקום הזה ? ” הוא שאל.
” לא יודעת טיילתי ופשוט הגעתי לפה ” עניתי.
” אני יכול לבקש ממך מהו קצת מוזר? ” הוא שאל
” אתה יכול לנסות ” אמרתי.
” אל תספרי לאף אחד על המקום הזה, זה המקום שאני בא אליו כדי להירגע, אני לא רוצה שעוד אנשים ידעו עליו, אף אחד חוץ ממני ועכשיו גם ממך לא מכיר אותו, ואני רוצה שככה זה ישאר”
“אוקי, ניראלי שאני ישאיר אותך לבד” אמרתי.
חכי רגע, אל תלכי תישארי.
חשבתי שאתה רוצה להשיאר לבד.
“את לא מפריעה לי להיפך, אני רוצה לדבר איתך” הוא אמר בקול שקט כאילו מפחד להרגיז אותי.
דבר, אמרתי קצת בקרירות.
“תשמעי, בקשר לכל עניין הציור, אני לא רוצה שתחשבי שאני שקרן או משהו כזה, פשוט לא רציתי שידעו שאני מצייר” הוא אמר ונשמע שהוא מצטער…
למה לא רצית שידעו? שאלתי
” כי לא רציתי לחשוף את הרגשות שלי, רציתי להשאיר משהו לעצמי, כמו תחביב שאף אחד לא יודע עליו, משהו שהוא רק שלי ” הוא אמר.
” ומה גרם לך לחשוף את הכישרון שלך” שאלתי .
” את ” הוא אמר.
אני? מה יש לילד הזה? הוא מכיר אותי שתי דקות, מה הוא רוצה??
“טוב ניראלי שאני יעלה לכיתה” אמרתי והלכתי מבלי לתת לו הזדמנות להגיב.
עליתי לכיתה, ובדרך ראיתי את אורין, היא התחילה לדבר איתי עליו על דניאל, ולספר לי כמה הוא חתיך ומדהים ומושלם, לא יכולתי להתרכז במילה ממה שהיא אמרה, רק ראיתי מולי את העניים הירוקות האלה שלו, הפגועות שלו מסתכלות עליי, ואני הולכת מותירה אותו מאחור, הרגשתי רע…