האמנות אומרת הכל… פרק 1

אממ אז איך הכל התחיל אתם שואלים? הכל התחיל בכיתה יא׳ שעברתי לבית ספר חדש, רציתי לפתוח דף חדש עם הכל ובעיקר עם עצמי, בבית הספר הקודם שלי, לא הסתדרתי עם האנשים, יותר מידי פאקצות במקום אחד.. והינה אני במקום חדש, שתכלס אני לא מכירה בו יותר מידי אנשים, בעצם אני לא מכירה בו אף אחד, חוץ משתי בנות, אורין ושיראל, אורין חברתי הטובה, היא בשכבה מתחתי בכיתה י׳, היא ילדה מיוחדת, ישלה יופי מיוחד, עיניים חומות צהובות כאלו, גדולות ומהפנטות, ושיערה הקופצני המתולתל שתמיד מושך את העין. עוד דבר על אורין, היא מאוהבת במישהו, שעומד להיות איתי בכיתה, אני מכירה אותו רק מהסיפורים שלה, אבל רק לפי זה אני כבר יודעת שאני לא ממש יחבב אותו.
ושיראל, חברת ילדותי, שנים שאנחנו מכירות אמנם היה נתק קטן בשנה האחרונה, לא כתוצאה מריב או משהו, פשוט יותר מידי עומס בלימודים, וחברים אחרים.. הלכנו במסלולים שונים..

רגע, שחכתי להציג את עצמי, אז ככה, קוראים לי אליאן, אבל החברים שלי קוראים לי אלי, אני בת יחידה גרה עם ההורים שלי במרכז, חיים די משעממים. הסיפור שלי מתחיל ביום שפתחתי דף חדש עם הכל, ובעיקר עם עצמי.
אוקי אז סיפרתי לכם עלי, עכשיו אני עומדת מחוץ לכיתה החדשה שלי, מסתכלת על עצמי במראה התלויה במסדרון, השיער השחור בפחם, והחלק כמים, פתאום ניראה בעיני כמו שיח על ראשי. העיניים הכחולות העמוקות, מלאות תקווה שיצא מזה משהו טוב, שלא עשיתי טעות.. אורין איתי, וחוץ ממנה אף אחד עדיין לא יודע שאני התלמידה החדשה שמצטרפת לכיתה.
אני מחוץ לכיתה, רוצה להכנס אבל מפחדת, זה מוזר להכנס פתאום לכיתה שכמעט כולם לא מוכרים, לעמוד מול העניים הבוחנות שלהם, ולנסות להבין איפה המקום שלי בין כולם.
נכנסתי, עזרתי אומץ. המחנכת החדשה שלי אורית הציגה אותי בפני הכיתה,
״תלמידים יקרים בוקר טוב, היום מצטרפת אלינו לכיתה תלמידה חדשה, אליאן אנחנו כולנו נקבל אותה בברכה.״ ואז היא פנתה אלי ואמרה לי לשבת ליד דניאל, יושב לבד שורה אחרונה בצד, המקום נראה לי דווקא אחלה, דניאל קצת פחות. תבינו הוא הילד שאורין מאוהבת בו, אם אתם שואלים אותי, אני לא ממש מבינה מה היא מוצאת בו. הוא ניראה בעיניי עטיפה יפה, ריקה מתוכן.
התיישבתי לידו הוא לא החליף איתי מילה, כבר שמעתי עליו, שיש לו אגו בשמים, ידעתי שהוא לא ידבר עד שאני יפתח בשיחה, ואני מיצידי ממש לא מתכוונת לעשות את זה, דווקא מתאים לי השקט הזה.
השיעור נגמר והיה צילצול להפסקה, שיראל קפצה עלי, וחיבקה אותי, ממש שמחתי שהיא הגיבה ככה, אני מאוד מקווה שנחדש את הקשר, התגעגעתי אליה.
שיראל הכירה לי את כל הבנות, את שני ושרון וסתיו שהן החברות הכי טובות שלה, וגם את כל שאר הילדים בכיתה, קיבלו אותי באמת יפה, כולם אחלה.
עוד דבר שכניראה שחכתי לומר, אני בכיתה של תלמידים טובים, כן זה די כיתה של חרשנים, אבל תאמינו לי הם באמת אחלה.
הצלצול נשמע, יש שיעור גאוגרפיה עכשיו, משעמם בטירוף, אבל אל תדאגו אני ישרוד את זה, את השיעמום ואת הסנוב שיושב לידי.
המורה דיברה ודיברה, ואני ציירתי, ציירתי ילדה אבודה בשדה מלא בפרחים, הפרחים צבעונים, והיא לבושה בלבן, שונה מהכל. ציירתי וציירתי, עד ששמתי לב שדניאל מסתכל על הציורים שלי במבט מוזר כזה, מלא התעניינות, אף אחד חוץ ממני לא זוכה לראות את הציורים שלי, ובטח שאני לא יתן לאיזה סנוב שאני לא מכירה להביט בהם, לא יקרה. סגרתי מייד את בלוק הציור שלי, הרגשתי איך הוא מזיז את המבט מהמחברת ומביט בי, התעלמתי ממנו.
צלצול…………………………………
אורית נכנסה לכיתה, והודיעה לנו ששיעור הספורט התבטל, בגלל שיש איזה טיול לכיתות ט’ והמורה לספורט מצטרפת אליהם, ולנו יש שיעור חופשי.
חשבתי לעצמי בלב, שהיום הזה רק הולך ומשתפר, זה לא שאני לא אוהבת ספורט, אני פשוט לא אוהבת להזיע.
רק בשיעור החופשי הבנתי איך הכיתה באמת, כלומר מי חבר של מי, איזה קבוצות יש, וגם חשבתי לאיזה קבוצה אני הייתי רוצה להשתייך, תאמינו לי זה ממש לא קל להיות הילדה החדשה.
ישבתי עם שיראל וכל הבנות, וגם כמה מהבנים, דיברנו הם סיפרו לי על כל מיני טיולים שהיו להם, על כל מיני שטויות וצחוקים של הכיתה, זה היה ממש כיף לשמוע, זה נתן לי להרגיש ממש כאילו הייתי איתם בכל המקרים והטיולים האלה.
ופתאום עלה הנושא של הטיול השנתי, ושיראל אמרה שזה בעוד שבוע וחצי, ביום שלישי הבא, המשכנו קצת לדבר, ושיראל פתאום צעקה ,כולנו הסתכלנו עליה במבט של מה את רוצה ימשוגעת?
“אליאן חמודה, מה ניראלך שאני לא זוכרת מה יש ביום שלישי הבא” אמרה שיראל.
“כן יש את הטיול השנתי, מה יש לך לפני דקה דיברנו על זה” עניתי לה.
” כן אבל חוץ מהטיול השנתי, יש אותו יום משהו מאוד חשוב” אמרה שיראל.
כולם לא הבינו על מה הילדה מדבר, מה היא פאקינג רוצה?
ואז היא צעקה, היום הולדת שלך אולי.
“וואלה? תאמת שדי שכחתי מזה, סחתיין עלייך אחותי, שאת עוד זוכרת את התאריך שלי, ממש מעריצה” אמרתי לשיראל, והיא צחקה וענתה לי ” כן מה ניראלך שאני ישכח את התאריך של החברה שלי שהזניחה אותי יותר משנה” צחקנו שתינו, וכולם הרגישו די מיותרים.
כמו כל דבר בחיים, גם השיעור החופשי הגיע לסיומו, קצת התבאסתי שאני צריכה שוב לשבת לידו, ליד דניאל, השותק הסנוב, אוף אני שונאת שתיקות שיגיד כבר משהו.
לפחות השיעור לא היה משעמם, זה היה שיעור תנ”ך, אין אני פשוט מתה על שיעורי תנ”ך, בעיקר כי אני די טובה בהם.
זה היה השיעור האחרון, וכולם יצאו מהכיתה בשניה שהיה צילצול, המורה לתנ”ך דיברה איתי, ובירכה אותי על הצטרפותי לכיתה, נשארתי לבד בכיתה עם דניאל, הרמתי כיסא ויצאתי מהכיתה משאירה אותו לבד.