'האם את האחת שתחיה איתי לעד?' פרק 34

מי שלא הבינה מי אלה עומר ואסף זה ידידים שלה מהתקופה שהיא הייתה גרה באשדוד (מי שזוכרת אמרתי את זה בפרקים הראשונים).
ולפרק שלנו:
"אין לי למה לחזור אין שם אף אחד שאני באמת חשובה לו, לפחות זה לו מה שאני רואה" קבעתי
"את רואה לא נכון" שמעתי קול מאחוריי, הסתובבתי באיטיות אחורה.
"ממ-ה איך?" שאלתי, לא הבנתי איך הוא הגיע לפה.
"יש לי מושתלים בכל מקום בובה" אמר לי, עמדתי בשוק בוהה בו.
"טוב את מתכוונת לעמוד שם או לבוא לתת לי חיבוק?" שאל בחיוך ופתח את ידיו, קפצתי עליו בחיבוק מוחץ,
נכון שרבנו לפני שעזבתי אבל בכל זאת התגעגעתי אליו מאוד.
"אנחנו מדב- אנחנו בס- אתה מדב-" לא הצלחתי לנסח את המשפט נכון.
"חייםשלי כמה התגעגעתי אליך את לא מבינה" צחק וחיבק אותי מהצד.
"אל תדאגי הבנתי מה היה הכל בסדר בינינו" המשיך.
"אזז משהו השתנה שם?" שאלתי אותו, רציתי לדעת על כולם ועל אחים שלי בעיקר.
"כולם מתגעגעים אלייך, תהל ומאי הרוסות וההורים שלך בכלל, אחים שלך מתים שתחזרי אבל הם לא רוצים להגיד, מתגעגעים אלייך אולי תחזרי אלי?" הנחתי את ראשי על רגליו והוא שיחק בשערותיי.
"ואיך אתה יודע את כל זה?" צחקתי, מתעלמת ממה שהוא שאל.
"אמרתי לך יש לי מושתלים בכל מקום" חייך אליי.
"את כלכך חוזרת איתי היום" אמר, התרוממתי למצב ישיבה
"אני כלכך לא" חייכתי חיוך מעצבן כזה
"מה. את. אומרת." אמר בטון גבוה וקם, קמתי גם.
"מה. שאתה. שומע" החזרתי לו באותו הטון וברחתי מהר, מרגישה שהוא רץ אחרי, שניה אחרי זה הוא תפס והפיל אותי, התגלגלנו, הוא היה מעליי ושנייה אחרי מתחתי ככה כמה פעמים, ההינו על הדשא בירידה נעצרנו שאני מעליו, ניסיתי לקום אבל הוא לא נתן לי. הסתכלתי בעיניו, הוא הבין ושיחרר, נשכבתי לצידו על הדשא. חשבתי קצת ונראלי שאני מתחילה להתאהב בו. טוב לא חשבתי קצתצ, חשבתי הרבה.
"מה ישלך?" שמעתי את קולו
"מה יש לי?" שאלתי, מנסה להבין מה עשיתי
"שאלתי אם את מפחדת ממני?" הוא נשען על הצד והסתכל עליי.
"למה שאני יפחד ממך?" הסתכלתי עליו.
"לא יודע, זה נראה ככה" אמר ועלה מעליי. הפרפרים לא עזבו אותי, אני פשוט אוהבת אותו, שכחתי את נתי
"אני יכול?" שאל בשקט, לקח לי כמה זמן לענות, לא ידעתי מה להגיד, פחדתי להכנס לזה שוב.
לא עניתי, רק הינהנתי בעדינות, ככה הרגשתי, ככה הלב אמר לי.
הוא נישק אותי. נשיקה כלכך עדינה ובאותו זמן כלכך תשוקתית. נהנתי כמו כאף פעם לא נהנתי בנשיקה.
זה היה מדהים. הרגשתי בעננים, כל כך בטוחה. התנתקתי ממנו.
"למה הפסקת?" שאל
"איך אתה יכול כל כך הרבה זמן בלי אוויר" אמרתי לו.
"שמעיי היו לי הרבה אימונים"
"איככ שתוקק לא רוצה לשמוע" סתמתי את אוזניי, בצחוק.
"אין איןן אני שרוף על הקטנה הזאת שליייי" צעק, חייכתי אליו והגנבתי לשפתיו נשיקה קטנה וחמימה, הוא הפך אותה לארוכה יותר וכיפית יותר ומרגשת יותר, הכל היה בנשיקה הזאת, כל הכעס על כולם, האהבה הגעגוע, הכלל. התנתקנו שנינו והוא עלה מעליי שוב.
"אני אוהב אותך אוצר שלי" אמר בקול עדין
"גם אני אותך" עניתי לו
"גם את מה?" שאל, מסתכל עמוק בתוך עיניי.
"אני אוהבת אותך".