'האם את האחת שתחיה איתי לעד?' פרק 33

"היי את לא אלינור רוז?"
פאקקקקקק.
"אממ אממ א-אאניי- בואיי רגע" גימגמתי ומשכתי בידה אל הצימר.
"מה יש לך?" שאלה, מסתכלת עליי כמו על פסיכית.
"תקשיבי ספיר, בבקשה ממך אל תספרי שאני פה אל תגידי לאף אחד טוב?" שאלתי לחוצה.
"בסדר תרגעי אף אחד לא ידע על זה" אמרה והתקדמה לכיוון היציאה. היא נעצרה בדרך. "בתנאי אחד" התחילה להגיד.
"מה שתרצי" אמרתי במהירות
"תתרחקי מאוראל" אמרה, אוקיי היא כבר לא נחמדה, "ואל תגידי לו שאני אמרתי לך אתזה"
"תראי ספיר אני לא יכולה להתרחק ממנו ולא להגיד לו למה" אמרתי לה
"אז אני לא יכולה להתרחק מהחדשות ומנתי שלך" חייכה חיוך מעצבן
"ספיר אני מבטיחה לך שלא יקרה בינינו משהו, נשבעת אפילו" קבעתי.
"אני מצטערת שזה ככה אבל אני חייבת ואם אני ישמע שקרה בינכם משהו נתי ישר יידע" אמרה, זרקה לי מבט מתנשא ויצאה, אוקיי. הבן אדם הזה לא נורמאלי.
הייתי בצימר שלנו אוראל לא היה שם. 'אתה לא חושב שאנחנו צריכים לדבר?' שלחתי לו הודעה.
ראיתי שהוא מקליד ואז לא ושוב מקליד ושוב לא, ככה כמה פעמים עד שהתנתק, זה עיצבן אותי.
התקשרתי אליו, 'השיחה מועברת לתא הקולי' נשמעה האהבלה הזאת אמאא שלך מועברת לתא הקוליי.
הזבלל הזה סינן אותיי, אין בעיה אוראל, תמשיך ככה.
אחרי חצי שעה שסידרתי טיפה את הצימר מרוב שיעמום נזרקתי על המיטה מסתכלת על תקרת החדר. וחושבת. חושבת אם אכפת לימשהו אם אני לא נמצאת שם, חושבת על אוראל, על ספיר, על נתי. על איתי, חושבת על כולם. בלי לשים לב נרדמתי, כמה דקות אחרי שעדיין שמעתי מה מתרחש סביבי, שמעתי טריקת דלת. ידעתי שזה אוראל. 'סעמקק מה היא נרדמה על המיטה שלי' שמעתי אותו ממלמל.
הרגשתי את עצמי מורמת על ידיו בדרך למיטתי, הוא כיסה אותי והתיישב לידי, יכלתי להרגיש הכלל.
"את לא מבינה מה את עושה לי, מה את עושה ללב שלי שאת קרובה אליי, אני לא יכול איתך, עם היופי הזה שלך, עם האישיות המדהימה, את מושלמת ילדהה, אני אוהב אותך נוי" אני לא מאמינה שזה קורה לי,
הוא קם מהמיטה, נשק למצחי ברכות וסגר את דלת חדרי, הוא לא ידע שאנ ישומעת הכל וסביר להניח שאם הוא היה יודע, זה לא מה שהוא היה אומר.
יותר מאוחר שקמתי, שטפתי פנים וציחצחתי שיניים, הסתכלתי על השעון ישנתי שעתיים, השעה הייתה 8, זרקתי על גופי מכנס קצר פשוט וחולצה של בית, הצצתי בזהירות מחוץ לדלת חדרי, לראות איפה אוראל.
למזלי הוא לא היה בחדר שלו אז יצאתי לכיוון המטבחון שיש שם ולקחתי שקית שוקו מהחבילה שקניתי, *שרופהה על שוקו*, שמתי כפכפים על רגליי ויצאתי מהצימר, הסתובבתי שם, הסתכלתי על הכל, הגעתי לשטח הריכה לא היו בה אנשים כלל, הורדתי את נעליי והכנסתי את רגלי לתוך המים החמימים.
צליל של הודעה הפריע למחשבותיי, על הצג 'אוראל' נאנחתי ופתחתי את ההודעה 'איפה את?' היה רשום.
'בבריכה' שלחתי בחזרה.
'בואי לחדר' שלח בהודעה אחת 'אנחנו צריכים לדבר' רשם בשנייה.
קמתי משפת הבריכה והתקדמתי לצימר שלנו.
"אני פה אוראל איפה אתה?" נכנסתי לחדרו
"חכי שנייה אני יוצאא" שמעתי אותו צועק מחדר המקלחת, אחרי כמה דקות הוא יצא מהמקלחת והתיישב לידי.
"אזז…" התחלתי אחרי 10 דקות שישבנו והתכלנו אחד על השני.
"מאיפה אנחנו ממשיכים עכשיו אלינור?" שאל בישירות.
"אני מצטערת אוראל אבל אני לא חושבת שזה ילך בינינו" אמרתי, מסתכלת עמוק בעיניו.
"אני שונאא אותךך" צעק, נפגעתי, כמה עוד אנשים יכולים לשנוא אותי?!
יצאתי מהחדר במהירות, דמעות נפלו מעיניי, התיישבתי על אחד הערסלים שהיו שם.
"היי אלינור" שמעתי צעקה מאחוריי, אמאאלה מי זה? לא הסתובבתי, מי הם? איך הם יודעים את השם שלי?!
"אלינור אני מדבר אלייך" שמעתי שוב, הפעם הסתובבתי, ראיתי שני נערים מתקדמים לכיווני, מה עכשיו?!
"מה אתם רוצים?" סיננתי בקרות
"היי היי תרגעי באים בקטע טוב, למה להרוס?" שאל אחד מהם
"אני מצטערת זה פשוט לא היום שלי היום" נאנחתי
"למה את בוכה?" שאל השני
"רבתי עם ידיד" סיכמתי
"זה לא רק בגלל זה אל תשקרי אני מכיר אותך" אמר אחד מהם, אע?!
"סליחה?" שאלתי אותו.
"אחי היא לא זוכרת אותנוו" צחק אחד
"אני אמורה לזכור?" שאלתי בגיחוך קטן
"עומר ואסף" אמר הימני
"לההה תשבעי שאת לא זוכרת אותנו", השמאלי אמר
"דבש? פו הדוב? לא זוכרת כלום?" שאל, עיניי נפתחוו, קפצתי עליהם בחיבוק מווחץ.
"מה אתם עושים פה?" שאלתי בחיוך
"איך לא זיהית אותנו דבש?" שאל עומר והתיישב לידי
"השתנתם ממשש" אמרתי
"אלינור ישובבה למה אני צריך לראות אותך בחדשות?" שאל אסף
"סיפור ארוך" אמרתי להם
"ישלנו זמן" אמר אסך והשתטח על הערסל שישבתי עליו.
"השארתי מכתב ועזבתי לפה" סיימתי לספר להם הכל.
"את לא נורמאלית" אמר עומר
"אלינור תחזרי, דואגים לך שם" המישך אותו אסף
"אין לי למה לחזור אין שם אף אחד שאני באמת חשובה לו, לפחות זה לו מה שאני רואה" קבעתי
"את רואה לא נכון" שמעתי קול מאחוריי…