האיש שחזר מהאפילה

היינו בקשר מאוד אינטנסיבי במשך שלושה חודשים. שני אנשים שונים בתכלית, שמצאו דרכם זה לזה.

הוא פנה אלי בזמנו בהצעה מסוימת. הצעה שדחיתי בנימוס. חשבתי שבזה ייגמר העניין אבל הוא המשיך לכתוב לי. כתב הודעות יפות ומרגשות על חייו. אהבתי את הכתיבה שלו. מסתבר שהוא היה סוג של מעריץ אלמוני ולי לא היה מושג.

התכתבנו במשך המון זמן ולאורך ימים ולילות רבים. בשלב מסוים עברנו לשוחח בטלפון. אמנם הוא צעיר ממני בשנים רבות, אבל מצאנו שפה משותפת והפכנו חברים טובים. התקרבנו מאוד. אהבתי אותו כחבר, והוא – כך הסתבר לי – התאהב בי. אמרתי לו שזו לא התאהבות, מעולם לא נפגשנו, חוץ מלהחליף תמונות.

שיתפנו אחד את השני בכל מיני נושאים אישיים, הרגשתי שזכיתי בחבר אמת. הוא ידע עלי כמעט הכל, וסיפר על עצמו כמו ספר פתוח, הרגיש נינוח איתי ונתן בי אמון מלא. זה היה הדדי.

יום אחד הוא נעלם. הפסיק לכתוב, לא סימס ולא התקשר. זה היה מוזר, בעיקר כי היינו מדברים או מתכתבים במשך שעות בכל יום. לא היה יום שעבר בלי להיות בקשר.

חיכיתי יום ויומיים ושלושה. דאגתי. חששתי שקרה לו משהו. לא רציתי להתקשר לנייד שלו בגלל ששמרנו שנינו על דיסקרטיות. כך חלף שבוע. טיפסתי על הקירות מרוב דאגה. החלטתי להתקשר אליו למשרד. הוא ענה בצלצול השני. שאלתי אם הכל בסדר, והוא ענה שכן, ושאל אם אני מאמינה לו שבדיוק התכוון להתקשר אלי. הזעם פרץ מתוכי. הבנאדם בסדר, לא קרה לו כלום, והוא החליט להיעלם בלי לומר מילה. התפוצצתי. אמרתי לו שאני לא מאמינה לשום מילה שלו, ושסיימתי איתו את הקשר ושלא יעיז לכתוב לי או להתקשר. סגרתי את הטלפון ופרצתי בבכי. גם הקלה שהכל בסדר, וגם עלבון מכך שנעלם בלי לומר מילה.

היה קשה לשכוח אותו. הוא קסם של בחור, מלא כריזמה, ואהבתי אותו מאוד כחבר. השיחות איתו היו חסרות לי. הבדיחות, ההתייעצויות ההדדיות, הלבבות שהיה שולח בתוספת המילים "מת עלייך". אבל מבחינתי, לא היתה דרך חזרה. הזמן עבר והוא נשאר הרחק מאחור, כבר מזמן לא חלק מחיי.

עברו קרוב לשבעה חודשים מאז שסיימתי את הקשר. היום נכנסתי למקום שבו אני כותבת, וראיתי ממנו הודעה. "לא מפסיק לחשוב עלייך". הייתי המומה. מאיפה זה הגיע? שלחתי לו הודעה "מה אתה אומר"?, ואז, בלי לשאול, הוא התקשר. עניתי לשיחה ושאלתי מה פתאום הוא מתקשר אלי? ממש כעסתי. זו היתה חוצפה. הוא ביקש שלא אנתק כי הוא רוצה לספר לי משהו. אמרתי לו שיש לו עשר דקות ואחרי כן השיחה תסתיים.

עשר הדקות הפכו לשעה וחצי, שבמהלכן הוא התנצל מעומק הלב על מה שהיה. אמר שלא נעלם, אלא היה עסוק בגלל כל מיני סיבות אישיות. שפך את ליבו ואמר שכל לילה הלך לישון עם דמעות בעיניים בגלל הפגיעה בי. אמרתי לו שזה קשקוש. אין דבר כזה להיות עם דמעות כל לילה במשך שבעה חודשים. הוא נשבע לי ואמר שהתאהב בי. ממש התאהב. לא הופתעתי. מי שמכיר אותי מקרוב, כמו שהוא מכיר, מתאהב בי. שאלתי אותו למה התקשר ומה הוא רוצה ממני. אמר שהוא מקווה לחדש את הקשר, שמעולם לא היה בסוג של קשר כזה עם אישה, שהוא "חייב" שאהיה בחיים שלו. דיברנו המון, ולבסוף אמרתי שאחשוב על זה.

מאחר ואני מכירה אותו כל כך טוב, אני יודעת שהוא לא יעצור עין הלילה, יחכה במתח וציפייה לתשובה ממני. אני כועסת עליו, אבל אני גם מתה עליו. עברתי תקופה נוראית כשהקשר נותק, אבל אחרי השיחה היום אני מבינה עד כמה התגעגעתי אליו.

אני עוד אישן על זה הלילה. לא החלטתי לגמרי אם לתת לו להיכנס לחיי ובאיזו קונסטלציה. אני חייבת לחשוב על זה, אבל בתוכי אני מחייכת. הבנאדם חזר מהאפילה להאיר שוב את חיי.