האישה בזהב

אני לא אמור לבכות אני יודע, זה לא ככה.
ובכל זאת אני חושב על אתמול כששכבנו אחד ליד השנייה בחשיכה. השעה הייתה כבר ארבע וציוץ הציפורים זלג מבעד לחלון. התעצבנת. אמרת שדורות של סופרים חינכו אותנו להאמין ביופי של שירת הציפורים, אבל בעצם זה פשוט מעצבן, נכנס לתוך הראש.
אח"כ צחקנו עד שהבטנים שלנו כאבו ואמרת שאנחנו צריכים כבר ללכת לישון, שנינו כיוונו את השעונים מעוררים בפלאפון לשבע,
והתחלתי לרחף, או לצוף, כאילו אני מסטול, זה קורה לי לפעמים כשאני עייף, או שוכב במיטה. זה נחמד.
והמשכת לדבר וזה היה כמו מוזיקה, עד שהבנתי פתאום שבאמת הדלקת מוזיקה, את בוב דילן. זייפת באופן האיום ביותר האפשרי, והבנתי גם ששאלת ליפני זה אם זה בסדר. ואמרתי כן, אבל לא ידעתי שתשירי ככה ואמרתי לך את זה, אפילו שבאמת לא היה לי אכפת.
פשוט הרגשתי חמים ונעים ולא מחושי. חשבתי: תחשוב על העכשיו, עכשיו.
ואת יודעת מה העתיד עושה לי ולמה, כמו חור שחור, אופק הארועים שלו קרוב מידי. ניראה ולא ניראה.
הממ, אבל בכל זאת חשבתי עליו אז, כי כשהמוזיקה שקטה, והנשימות שלך-קלות כמו נוצה- הרגישו יותר ממשיות מגופי, אמרת בקול שלך, שמרוב שהוא מוכר אין לו כבר גוון, הוא פשוט שלך.
אמרת: 'אתה יודע שחשבתי אתמול שאתה האהבה של החיים שלי? וחשבתי שנגיד שכשיזמינו אותי לקבל פרס נובל ואני אעלה ואגיד תודה ואגיד את זה, כולם יבינו את זה בדרך הכי רעה ולא נכונה שאפשר'
חייכתי, הייתי כבר בתוך חלום, אבל בו ומחוצה לו את גם, עדיין, היית האהבה של החיים שלי. את מכירה אותי, אני אותך, את מצחיקה אותי אני אותך.
את אומרת: 'אם הייתי בוחרת לך שם כשנולדת הייתי קוראת לך נועם. זה מתאים לך'
אני אומר: 'אני לא יודע איך הייתי בלעדייך, אם הייתי יודע לחשוב. אם הייתי אני, מפחיד אותי לחשוב שבלעדייך לא הייתי לומד לחשוב מעולם'
ועכשיו כבר בוקר, ואני חושב על קצה הלילה, של אתמול? של היום? ואני לא אמור לבכות אבל אני בוכה. מה אם האהבה אינסופית אבל החיים קצרים, תסלחי לי? תסלחי לי? תסלחי לי?
אני רוצה שתדעי אבל שתמיד צבעתי רגעים ואותך בזהב.