האח החורג המפורסם שלי פרק 20:)-סיפור על וואן דיירקשן

והרגשתי כאילו הוא אמא שלי מבחינת הדאגה שהוא ממש דואג לי הוא לקח מידי את המטלית והלכנו שנינו לכיוון הסלון סימנתי לו בשפתיי "תודה והוא החזירה אין בעד מה חיבק אותי ונשק לי בראש כולם התחילו לנקות הם סיימו והשעה הייתה כבר 4 בלילה והבנתי שהלילה לא הולך להיות משהו מלהיב.
כל הלילה רק הקאתי כל שעה עגולה קמתי והקאתי את הנשמה שלי.. הרגשתי שכבר אין לי מה להקיא קמתי בעשר אחרי "שינה" העיניים שלי היו נפוחות לא הצלחתי לפתוח אותם ונייל בכלל לא ישן הוא כל הלילה ישב לידי דאג שאני בסדר והביא לי כל הזמן שתייה אני ממש מרחמת עליו הוא בכל זאת לא ישן כל הלילה פתחתי טיפה את עיניי וראיתי את נייל יושב על הכיסא משחק לי בשיער העיניים שלו היו נפוחות והוא אמר "בוקר טוב "חיוך התפרש על פניו "את מרגישה יותר טוב?להכין לך משהו?אה והזמנתי רופא הוא יגיע עוד שעה תתחילי להתארגן" הוא אמר ונשק לי בראש ..התגעגעתי כל כך לנשיקות על הפה למגע של דפתיו החמות שחיממו אותי.. אבל אני צריכה לסבול :< אמרתי לו בוקר טוב וחייכתי הלכתי ציחצחתי שיניים ורציתי לבדוק מה עם כל האחרים פתחתי את הדלתות של כול הבנים ליאם זאיין לואי והארי ראשון נכנסתי להארי והרגשתי שקר לו כיסיתי אותו נשקתי לו ללחי והרגשתי אותו מסתובב ומחייך הוא סגר עיניים והמשיך לישון והלכתי לכיוון החדר של לואי .. ראיתי שהכל בסדר סגרתי את הדלת הלכתי לכיוון של זאיין והוא היה ער ראה טלויזיה "מה את עושה כאן?" הוא שאל אותי ועניתי לו "באתי לבדוק מה עם הבנים שכל כך דואגים לי " אמרתי וחיבקתי אותו "בוא אתה יורד למטה?" הוא ענה לי "לא אני יישאר כאן.. ואני אשמח לארוחת בוקר "הוא אמר וקרץ לי יצאתי מהחדר והלכתי לחדר של ליאם ראיתי שגם לו קר כיסיתי אותו ויצאתי אחר כך ירדתי למטה וראיתי את נייל יושב על הספה עם רגליים על השולחן נתתי לו חיבוק והתיישבתי לידו מניחה את ראשי על רגליו ואמרתי לו "אתה רעב? אם כן אני יכין אוכל במילא זאיין גם רעב" והוא ענה בחיוך ערמומי "אה..זאיין ער?" ועניתי לו "כן..למה " הוא ענה "כי יש לי תוכנית שהוא יכין לנו ארוחה.. אז ככה מהמסדרון אני ידבר איתך כאילו ואני יגיד אה זאיין ער? אז שיכי" יכין לנו ארוחה מסתדר?" ואמרתי "רעיון טוב " הוא משך אותי בידו ועלינו במדרגות הוא אמר לי "אה אני מאוד רעב.. אה זאיין ער שיכין לנו ארוחה " חיכינו קצת ונכנסנו לחדר של זאיין וכמו שנייל אמר הוא עושה את עצמו ישן ואז נכנסנו בזהירות נייל סימן לי באצבעות "3,2,1," והוא קפץ עליו זה היה כל כך מצחיק עד שהבטן כאבה לי עוד וזאיין אמר "היי,אני לא בובה אני ער אני ער אני יכין אוכל חיה" הוא אמר והמשכתי לצחוק פתאום לא הרגשתי את הרגליים ופשוט נפלתי צנחתי על הרצפה … נייל וזאיין מיד נגשו אליי ושאלו "מה קרה?" ועניתי "לא הרגשתי את הרגלים פתאום וצנחתי על הרצפה יש לי סתם סחרחורת" עניתי ושיקרתי על מצבי והם אמרו "אה טוב במילא הרופא יגיע עוד עשר דקות אני ייקח אותך על הגב שלי הציע נייל והסכמתי הוא לרח אותי לחדרו והביא לי בגדים נקיים שלו הובלתי אותו לאמבטיה וסידרתי את השיער תוך כדי שמעתי צלצול בדלת למטה וזה היה כנראה הרופא כי שמעתי את זאיין פותח את הדלת ואומר לו לשבת ואם ביינתים הוא רוצה משהו לשתות או לאכול סיימתי להתארגן .. ירדנו למטה בזהירות במדרגות שאני על גבו הרופא ראה אותנו וצחקק לו בשקט ואמר "אוי צעירים" צחקקנו גם ..ראיתי את זאיין יושב בסלון רואה סרט ומקשיב מדי פעם ..נייל הוריד אותי והושיב אותי עליו בכיסא והביא לי את ידו שאני ישחק בה ..הרופא בדק אותי והרים לי מאחורה את החולצה ובדק את הדופק מה שלא מצא חן בעיני נייל מאוד ואז הגיע השאלה שהכי לא רציתי שהוא יישאל "כמה את שוקלת?" מזמן ידוע על הבעיות אכילה שלי אני ממש רזה ולא מסוגלת לאכול כמעט כלום ומגיל 7 לא הלכתי לבדיקות .. אמרתי לו "40 " בלחש והרכנתי את ראשי למטה אפילו נייל לא ידע על זה והיה מופתע..ככה גם זאיין שהסתכל מהסלון על נייל הוא הסתכל עליי ולא ידע מה להגיד וראיתי את זאיין מסמן לנייל עם העיניים להסתכל למעלה ואת מי ראינו? את כל הבנים! עכשיו זה כבר בעיה..סיבבתי את ראשי וחשבתי לעצמי שאני אחרכך ידבר איתם.. והרופא אמר "והגובה?" עניתי "מטר שמונים " עדיין שיחתי לנייל ביד..והוא ענה "כמו שאת יודעת יש לך בעיות אכילה ואני יודע שאת יכולה לפתור את זה בעצמך ולא ללכת לבית חולים ..הרופא סיים ואמר "אז יש לך וירוס שאמור לעבור תוך יומיים ואני ייתן לך תרופה..ולגבי הבעיית אכילה..כאן כבר נייל החזיק לי את היד וליטף אותה .." את צריכה לעלות 10 קילו אם לא יותר ואני רוצה שאתה תדאג לה " הוא הוציא מתיקו את התרופה ונתן לי ואמר שלוש פעמים ביום והלך אמרנו לו תודה ולהתראות.. כשהדלת נסגרה נייל אמר לי "בייב למה א אמרת לי?" הוא אמר וחיבק אותי ישר התחלתי לבכות כי זה נושא רגיש אצלי טמנתי את ראשי בכתפו "אני..אני יש לי בעיות אכילה מגיל 7 בגלל שבכיתה א' הייתי די שמנה וכל הילדים צחקו עליי ולא היה לי חברים אז התחלתי להרעיב את עצמי..וזה עד עכשיו" אמרתי ובכיתי תוך כדי "די.קודם תירגעי תנשמי עמוק.. זה עבר.. עכשיו יש לך אותי..את הבנים את החברות שלך את המשפחה שלך..אנחנו נעזור לך כדי שלא תלכי לבית חולים.. אני יעשה הכול.! ועכשיו תרופה !" הוא אמר וצחקק הוא גרם לי לצחוק גם ..ראשי עדיין היה טמון בכתפו ..הוא הרים את ראשי ניגב לי את הדמעות והזיז את שיערי הרטוב מהפנים ואמר לי בלחש "אל תדאגי הכל יהיה בסדר" הוא אמר "ומה עכשיו אני אומרת לכולם?כל הבנים שמעו את זה .." הוא שם לב להבעת הפנים שלי שעוד פעם התעצבה וענה "אנחנו נגיד להם אל תדאגי ..אתם יכולים לרדת חיות" הוא צעק וכולם ירדו וחיבקו אותי "חיבוק משפחתי " הארי צעק וכולם חיבקו אותי "אוקיי חנקתם אותי" אמרתי והשתעלתי הם התרחקו ממני והארי סימן לי בפה "תסבירי לי אחרכך"