האור של לונה

פרק 1:
השמש שוקעת בצבעים של אודם וכתום, הים הכחול נשמע ברקע זוגות וילדים מסביב.
כל אלו חדלו מלהתקיים מבחינתי והרגשתי שאני נותחתת או בעצם צוללת, אפילו טובעת, הרגשתי שהרגליים שלי לא מצליחות לשאת את משקל גופי, חולשה איומה עפפה בין רגע.
לפתע חשבתי שתי ידיים חזקות אוחזות בי;" את נוחתת לונה, את מסוחררת" הוא אוחז בי ואמר.
כאילו שהעולם לא חדל רגע מלהתקיים עבורי הוא עדיין קורא אותי כמו ספר פתוח.
אבל בעצם הסיפור שלי מתחיל לפני, הרבה לפני.
שנתיים וחצי לפני ביום שטוף שמש בבית הספר שבו למדתי.
אני וגלית יושבות על שולחנות הפיקניק המשקיפות על החצר.
אין ספק שנוף בוגרי בית הספר הוא נוף מעניין ובמיוחד אור שאני וגלית מתצפתות עליו מאז תחילת השנה וניראה שהוא עסוק בלהרשים את ליז, ולא שם לב אלינו בכלל. גלית אומרת:" לי חיים שלי עם מרפסת כמו שלה גם את ואני היינו בלתי נשכחות".
אני צוחקת ומבינה שהיא מנסה לנחם אותי ואז הרגשתי מן רעד בתוך הלב, המבט שלי ושלו נפגש.
העיניים הירוקות שלו ננעצו בחומות שלי והתחלתי להרגיש שהלב שלי עושה פליק פלק.
באותו הרגע הצילצול החזיר אותי למציאות וגלית המחוייכת אומרת לי: "קדימה יפיפיה נרדמת יש לנו שיעור".
באותו השיעור מיותר לציין שלא למדתי כלום, העיניים הירוקות לפתו את לבי ונשארתי במחשבותיי שם איתו.
בדרך חזרה הביתה גלית מספרת לי שהיא קבעה עם טום לצאת ושואלת אותי אם בא לי להתארגן לדאבל דייט.
אני אומרת לה שיש לי מטלה בבית ולא בא לי לצאת עם יוגב חבר של טום, מאחלת לה בילוי נעים.
יותר מאוחר אני מקבלת טלפון מגלית שמודיעה לי שלטום יש וירוס אז הדייט שלה מבוטל אז כדאי שאני אשים נעליים ונקבע ביחד בפיצריה לנישנוש מנחם.
בפיצריה אנחנו נכנסות, אני מזמינה פיצה לי ולגלית וכשאני מתקדמת לכיוון השולחן בשלומיאליות ידי פוגעת בבקבוק קולה תוך כדי הליכה ואני קולטת את צור החבר הכי טוב של אור שטוף קולה.
"תגידי את עיוורת או משהו?" אני מביטה אל אור שניקרע מצחוק ואומר לצור היא לא אשמה בשטויות שאתה עושה תניח לה.
עכשיו אני כבר בטוחה שאני אדומה כמו צנונית ומרגישה מבוכה איומה, ואור מביט אלי וצוחק, ואני רק רוצה להיעלם.
"לונההה לונהההה מה נסגר?" זאת גלית שמנסה לחלץ אותי מהעסק ביש.
"אני מצטערת מאוד לא בכוונה" אני אומרת לצור.
צור לא עונה לי ואומר לאור "אני הולך רגע לשירותים להתארגן גם ככה היום הזה הולך חרא ואחר כך נלך אלי"
הוא קם והולך, ואור אומר לי "אל תתיחסי אליו הוא סתם לחוץ" וקורץ לי.
אחר כך כשגלית הביאה את הפיצה, אכלתי את הפיצה ואני לא זוכרת את טעמה או על מה דיברנו שוב נותרתי עם העיניים הירוקות של אור.
כשאני חוזרת הביתה ברקיע השביעי כמובן, אחי יונתן כבר בבית. "איפה היית?",
"עם גלית " אני עונה. "אני מבין שסיימת שיעורים…?".
"סיימתי כמעט הכל יש לי להכין איזה דגם בביולוגיה וזהו".
"אני לא מבין אותך מה את מטיילת אם לא סיימת? ודני סיפר לי שדיברת עם בחורים בפיצרייה יש בעיות?", "לא יונתן הכל בסדר".
ואני יודעת שמזלי הטוב שלא ההורים שלי ראו.