האור בעינייה

פרק 1
היה זה היום הראשון בתיכון החדש, כרגיל התעוררתי מאוחר…
"אור קדימה את תאחרי לבית ספר זה היום הראשון שלך את לא יכולה לאחר את רוצה שכולם יסתכלו עלייך? אני לא רוצה שיהיה לך קשה שם גם ככה קשה לך עם ה…"
משהו קטן ששכחתי לספר לכם: אני עיוורת. כן אני באמת עיוורת, זה בסדר אם אתם נבהלים גם אני נבהלתי כשהבנתי את זה בפעם הראשונה כשההורים שלי גילו את זה… אבל הם התגרשו שהייתי בת 12 לפני כ5 שנים כשאחי הקטן יאיר היה בן חצי שנה, הוא לא הכיר אותו , למזלו.
לפני שזה קרה היינו כביכול משפחה מושלמת, חיינו אמא שלי גלית אלנתן, אבא שלי שלומי אלנתן, אחי הקטן אריאל ואני, שאותי אתם כבר מכירים.
וכמו בכל משפחה היו לנו ריבים פה ושם אבל תמיד מתישהו נגמרים לא? אז אצלנו לא. עם הזמן הריבים הלכו וגדלו הם התחילו לריב על שטויות ובעיקר שגדלתי , הם התווכחו באיזה בית ספר אלמד רגיל או מיוחד וכל קושי שהיה להם ובעיקר לי האשימו אחד את השני והבית היה נשמע כאילו פרצה מלחמה,
יום אחד התעוררתי בבהלה , אמא ואבא רבו צעקו כל כך חזק עד שאחד השכנים בא והתלונן על הרעש ושאם לא יפסיקו יקרא למשטרה , אני קמתי מהר כדי לשמוע מה קרה אבל הם שכנראה לא שמו לב אליי כי היו מרוכזים בצעקות שלהם המשיכו: "שקט!!! שמעתי את אבי צורח על אמא שלי " אל תאשימי אותי בכך שהילדה נפלה
הם היו עצובים נורא (זה גם ממש אירוני שהם קראו אור לילדה שנולדה עיוורת ומעולם לא ראתה באמת את האור אלא אנשים רק ראו אותה חחח אבל אני? לא מבינה על מה כל המהומה אז מה אם אני עיוורת? עיניים זה לא הכל… אני כמובן לא מתעלמת או מכחישה שכואב לי , כואב שלעולם לא אוכל לראות את אור השמש מלטף אותי את ההורים והמשפחה שלי אבל ובעיקר את עצמי אב מה הכי כואב לי שאנשים לא מבינים שאני יכולה לראות באמת! אולי בדרך קצת שונה מכם אבל אני רואה בעזרת המגע , האוזניים , אתם בטח חושבים: "איזה מסכנה היא לא רואה" אבל אנשים לא מבינים שהם עוזרים לראות כל יום אפילו בלי לשים לב לדוגמא:
אמא שלי- "ראיתי את קולה" כשנכנסה לחדר וכשאמרה לי שזאת היא אמרתי לה שזה בסדר "ראיתי" שהיא באה וגם כשנגעה בי ועזרה לי לקום , אני רואה אותה אני רואה הכל, אני עיוורת אבל אני רואה יותר מכולם.

טוב דיי אמא אני קמה קטעתי אותה בכעס אני יודעת את זה את לא צריכה להזכיר לי את זה כל הזמן!"
ניסיתי לקום מהמיטה ולפתע נחבטתי בריצפה ונאנקתי בכאב, שוב קמתי על הצד הלא נכון חשבתי בעצב מתי כבר אלמד??או אולי זאת הריצפה שנורא אוהבת אותי?
אמא שרק עכשיו שמה לב שנפלתי כי סידרה לי את התיק נבהלה וצעקה: "אור את בסדר?? כמה פעמים אמרתי לך לא לקום לבד מהמיטה את עלולה להיפצע!!"
עזבנו את התיכון הקודם כי את כל הזמן נפלת ונפצעת אף אחד לא השגיח ובית הספר לא רצה לקחת עוד אחריות והציעו לשלוח אותך לבית ספר מיוחד ואת התעקשת שלא אז עברנו בית ספר עכשיו את רוצה לעשות לי את זה עוד פעם? ביום הראשון??
הסמקתי מרוב בושה הייתי בטוחה שכל השכנים שמעו. למרות שעברה כבר שנה מאז כיתה י בתיכון הקודם שבו הייתי אמא עדיין לא התגברה על מה שקרה איך שנפלתי מהמדרגה ופתחתי את הראש כולם כל כך נבהלו אני בקושי הבנתי מה קרה התחלתי לדמם.. כשהאמבולנס הגיע והזמינו את אמא שלי שכרגיל נכנסה להיסטריה והתחילה לצעוק על כולם ושאלו אותי איך זה קרה אמרתי שלא ראיתי שיש עוד מדרגה ואיך יכולתי לראות? הרי המקל שלי שהיה חברי הטוב מאז ומעולם נאבד וכולם כבר התקדמו כשאמרתי שלא ראיתי שיש עוד מדרגה כולם שתקו "יכולתי לחוש את הבלבול בפניהם" טוב נכון אני עיוורת אבל זה לא היה בגלל זה זה היה בגלל שהמקל שלי הלך לאיבוד יומיים לפני ועדיין לא הספיקו הוריי לקנות לי מקל חדש בגלל זה לא ראיתי גם עיוורים יכולים לראות! לא?"תהיתי בכעס מבולבלת במקצת, התלבשתי מהר(קודם אמא בדקה שלא לבשתי הפוך כמו בפעם הקודמת שיצאנו לטייל ולא הבנתי למה כולם צחקו) ויצאתי החוצה
שמש- "ראיתי אותה" כשחומה ליטף את פני כאילו רוצה לחבק אותי ולאחל הצלחה ביום הראשון ללימודים איזה יפה היא! תמיד מחממת את הלב
תודה לך שמש גם את נורא יפה היום עניתי לה, מאמינה בליבי שהיא אכן שומעת אותי..
אמא שלי שלא אהבה את ההרגל המוזר שלי לדבר אל דברים דוממים ובמיוחד נדהמה כשאמרתי שהשמש נורא יפה.. "אני מבינה שזאת הדרך שלך להתמודד עם זה"… אבל את לא רואה.. את צריכה לקבל את זה " הייתה אומרת בכאב ובעדינות כאילו דיברה אל ילד קטן
. "ואל תדברי אל עצמך ליד אנשים יחשבו שאת משוגעת!" .
הסתובבתי לכיוון קולה של אימי ואמרתי לה בשלווה: "אל תדאגי אמא אני קיבלתי את זה… לא הייתה לי ברירה לקבל את זה פשוט הניחו לי את זה בלי לשאול, אולי את זאת שלא מקבלת את זה? שאלתי בתוכחה הרי את כל הזמן מגינה עליי ואומרת שאני צריכה להתמודד ולעכל את זה שאני לא רואה ו"לא לחיות באשליות ולראות בכאילו" או איך שאת קוראת לזה,
זאת הדרך שלי להתמודד עם זה, אני לא רואה את זה כחיסרון להיפך זה שאני עיוורת גורם לי לראות דברים באמת, ולא לראות רק את מה שאני רוצה לראות כמו שכולם עושים ואם יחשבו שאני משוגעת שיחשבו, כולם משוגעים באיזשהו מקום רק אף אחד לא מודה בזה"