האומץ לאהוב- פרק 5

נקודת מבט מאי:
"מאי קומי" מישהו צעק וזרק עליי אבן.
"האבן הבאה תפגע בראש שלך" אמרתי וחזרתי לישון.
"מאי את לא מבינה מי פה?" אור צעקה.
"תגידי לו לבוא בשעות המקובלות" אמרתי וניסיתי לחזור לישון.
"טוב אלירן תלך תחזור יום אחר" אור צעקה. רגע אלירן?
"אלירן?" שאלתי ובטעות נפלתי מהעץ.
"נו באמת, אני ישנתי על העץ יכולת להזהיר אותי" התלוננתי בפני אור.
"להזהיר אותך מהאדמה במקום לראות אותך נופלת.. לאא אני יוותר על התענוג להזכיר לך" אור אמרה וצחקה.
"אני צריכה למצוא חברות חדשות" מלמלתי ונכנסתי לבפנים.
"יותר מזה את צריכה לשים את השמלה כי את בבגד ים ושתינו יודעות שאלירן יתעצבן מזה. אולי הוא עוד אוהב אותך" אור אמרה והזכירה לי את השיחה האחרונה ביני לבין אלירן.

**
"אלירן אתה תבוא לבקר נכון?" שאלתי והידקתי את אחיזתי בגופו. פשוט עמדנו שם מחובקים.
"אני מבטיח שאני אבוא בשנייה שאני אוכל יפה שלי" אלירן אמר והזיז חלק קטן מהשיער שנפל על פניי.
"איך אני אסתדר בלעדייך?" מלמלתי אל תוך חזהו בבכי.
"כמו תמיד, ילדה גדולה שלא בוכה, טוב אהובה שלי?" אלירן אמר וליטף את פניי. תמיד היינו קרובים אבל בזמן האחרון הוא מתנהג כאילו הוא מקנא, כאילו הוא התאהב בי. אבל זה לא הגיוני נכון? הוא רק ידיד והוא עוזב בעוד כמה דקות.
"אני מבטיח לחזור" אלירן אמר ונישק אותי נשיקה על השפתיים. ידיי באופן אוטומטי לא הקשיבו לפקודות של המוח, הנחתי אותן על עורפו, העמקתי את הנשיקה. אני העמקתי אותה!! לא רציתי להתנתק ממנו.
"אלירן אתה צריך ללכת מכאן, אתה עובר" המנהל החרא הזה הזכיר לי את יום הדין הזה שקורה עוד כמה שניות. לחיות בלי אלירן זה כמו להתחיל לחיות מחדש, בלעדיו, קשה ומייסר.
"אני אוהב אותך מאי וזה לא ישתנה" אלירן אמר נישק אותי נשיקה קטנה, לקח את תיקו הגדול והלך.
**

"מה פתאום הוא נזכר בי? בך? בנו?" שאלתי ונעצרתי כשקלטתי אותו מרחוק.
"אני לא יודעת הוא אמר שהסכימו לו לחזור לכאן… הוא אמר שעם לא הוא יסתבך אז נותנים לו להיות עוזר מטבח של עומרית" אור אמרה אבל היא בעצמה התקשתה להאמין בגרסא הזאת.
"נברר?" אור שאלה והסתכלה עליי. בהיתי בו.
"בואי" אמרתי והתקרבנו אליו. הלב שלי דפק כמו משוגע. אני לא בטוחה עם זה בגלל שבמשך חודשיים שלמים הוא נעלם, לא ענה לפלאפון ולא להודעות או מהתרגשות.
"אלירן" עמדתי מאחריו.
"מאי" הוא אמר והסתובב אלי. החיוך עלה על פניו כשראה אותי. הוא התקרב לנשק אותי אך בשנייה שהוא היה קרוב מספיק נתתי לו סטירה.
"זה ישאיר סימן" אור מלמלה בגיחוך, אלירן היה מופתע, כל מי שהיה בבריכה.. שזה כמעט כל מי שבמוסד הזה שמע את הידהוד הסטירה והסתכל עלינו.
עדיאל ובן היו מאחורי אלירן והיו בהלם ממני חחח הם חשבו שאני עדינה כמו שאני נראת?!
דין שישב די קרוב הסתכל וחייך חיוך של מיליון דולר כאילו הוא זכה בפרס הכי שווה בארץ.. עזבו בארץ בעולם.
"מאי למה?" אלירן אמר והחזיק בלחי.
"חודשיים שאתה מסנן אותי בפלאפון ובהודעות אתה בא בלי התראה וחושב שמה?! שהכל בסדר בינינו שתבוא ותנשק אותי כאילו לא נעלמת מפני האדמה?" שאלתי בעצבים. הרגשתי את הדם זורם בעורקיי, זה הרגיש לי כמו אחריי ריצה של 2000 קילומטר.
"אני יכול להסביר" אלירן אמר והתקרב.
"אני לא רוצה הסברים אתה נמחקת מחיי" אמרתי ובאתי לעבור.
"מזה הצלקת הזאת?" אלירן אמר והחזיק בידי. חשבתי שהוא לא ראה אותה.
"כלום" אמרתי בקול הכי אדיש, אבל זה אלירן הוא יודע מתי אני משקרת.
"שאלתי מה זה?" הוא אמר בקול נוקשה ואחראי. פ'חח אחראי בתחת שלי.
"אתה לא אבא, לא אמא ולא חבר שלי תניח לי" אמרתי ושיחררתי את ידי מאחיזתו. לקחתי את השמלה ביד והלכתי לכיוון היציאה מהבריכה הייתי עדיין בבגד ים כולם הסתכלו עליי אבל לא הזיז לי בכלל.
"תעיפו את העיינים שלכם ממנה! מאי בואי לפה" שמעתי את צעקתו של אלירן. חייכתי לעצמי אבל המשכתי ללכת.
הגעתי לקומה שלי נעמדתי מול הדלת. כשקלטתי את אלירן בזווית העין נכנסתי לחדר ונעלתי.
התיישבתי על המיטה והוצאתי את התמונה מהשידה הסודית שלי.
התמונה שלי ושל אלירן.. התמונה של הנשיקה הראשונה שלי.. הוא היה הנשיקה הראשונה שלי הוא ידע את זה אבל הוא נישק הלך ונעלם. כאילו הייתי משחק למענו. כמו סתומה עוד חשבתי להתאהב בו כמו בהתחלה שהייתי פה והתאהבתי בו. אבל עכשיו כלום אני אטומה. אף אחד לא יכול להכנס לי ללב חוץ מאור וטומי.
רחוק מהעין רחוק מהלב. ככה הרבה יותר טוב.