האומץ לאהוב- פרק 23+24

נקודת מבט מאי:
נכנסתי למוסד, הלכתי במסדרונות. טומי כבר ראה אותי בשנייה שחניתי את המכונית שלי בחנייה. הוא קפץ וצעק עליי שאסור לי ללכת לשום מקום יותר. התקדמתי לכיוון המגורים של הבנות. נעמדתי מול החדר שלי ושל אור שהפך להיות גם של אושר.
השעה הייתה 8 בערב הם בטח בחדר אוכל. פתחתי את הדלת עם המפתח הכחול שלי ונכנסתי לבפנים.
אושר ואור ישבו אחד ליד השנייה, עדיאל ובן ישבו מולם.
"מישהו מת ולא אמרו לי?" שאלתי כראיתי את הפרצוף תשעה באב שלהם.
"כן מאי נעלמה.. רגע מאי?" אור אמרה והסתכלה עליי בחיוך ענק.
"אני נעלמתי? אבל אני פה" אמרתי בחיוך.
"אור.. אני רוצה לחיות עוד" אמרתי בלי אוויר כשאור מחבקת אותי חזק.
"חתיכת מפגרת אני שונאת אותך" אור מלמלה ושיחררה מעט את האחיזה שלה ממני.
"איפה היית משוגעת? חשבתי שקרה לך משהו" אושר צעק עליי וחיבק אותי אחרי כמה שניות.
"לא קרה לי כלום י'לחץ" אמרתי בגיחוך.. כלום לא קרה רק הצטרפתי למשטרה ואחרי זה הלכתי להסתובב עם כמה עבריינים משוגעים שמתעסקים בסמים וכל החרא הזה אבל חוץ מזה כלום.
"עדיאל התגעגע אלייך והשתגע בלעדייך" אושר לחש לי באוזן. הוא לא כמו כל האחים שומרני ומגונן מידי הוא בסדר כזה. כל החיים הגנתי על עצמי אז אחרי 16 שנה הוא נזכר לגונן עליי? אז אנחנו כמו ידידים טובים.

נקודת מבט עדיאל:
"אושר, בן ואור יצאו מהחדר. אני ומאי נשארנו לבד. היא התיישבה מולי ושתקה. ככה ישבנו במשך כמה דקות רצופות בשקט.
"עדיאל" מאי אמרה והתיישבה לידי. הפנים שלה היו מולי, הריח הממכר שלה, השפתיים הקטנות האלה שהיו שלי פעם. עכשיו היא עם אלירן היא מאושרת אז למה קשה לי לקבל את זה כלכך?
אני יוצא עם קורל אז מה אכפת לי ממאי?!
"אתה יודע.. כשהייתי קטנה כשהייתי עצובה הייתי רצה ומתחבאת מתחת למיטה. לא הייתי בוכה הייתי שוכבת מתחת למיטה בשקט. הבדידות היה התחליף לדמעות שלי. היום הלב שלי נשבר ואני בוכה אבל בלי שיראו אותי. הבכי והרגשות שלך הם מוקד החולשה שלך." מאי אמרה והחזיקה בידי.
"אתה יודע שאני אוהבת את אלירן. אני רואה בך אח לא יותר מזה. אני רואה גם ידיד מדהים, שתמיד יהיה שם למעני, ידיד שיעשה הכל בשבילי. אני רואה אותך בעתיד שלי החבר הכי טוב שלי.אבל בבקשה אל תרחיק אותי ממך בגלל הרגשות שלך"היא המשיכה.
"מכירה את ההרגשה שאת יודעת שמשהו רע הולך לקרות? את נעלמת ואלירן נעלם אני מרגיש כאילו משהו רע עומד לקרות ככה גם אושר היה לו מעוקה ענקית בלב. עדיין יש לו מאי אני לא צוחק תישארי פה אל תלכי לשום מקום" אמרתי בחשש שיקרה לה משהו.
"אני בסדר.. תנשום" מאי אמרה והתבדחה על חשובני.
"אני מקווה שאת לא מסתבכת שוב" אמרתי באזהרה. מאי שללה את המחשבה הזאת וחיבקה אותי חזק.

-בוקר למחרת-
נקודת מבט מאי:
קמתי בבוקר במיטה שלי, נכנסתי למקלחת שטפתי פנים, צחצחתי שיניים, התאפרתי בקטנה, אודם אדום, סומק ואיילינר, לבשתי טייץ שחור גבוה עם חולצה ורודה שכתוב עלייה love בשחור. נעלתי נעליי ספורט שחור עם ורוד ויצאתי מהחדר לכיוון המכונית שלי.
רוי שלח לי בערב הודעה שהוא רוצה לדבר איתי אבל סיננתי אותו.
מה אני אמורה לומר לו?!
אלירן נשאר לישון אצל רוי ושני.
הנעתי את המכונית והתחלתי לנסוע לכיוון השכונה של רוי. באמצע הדרך שלחו לי הודעה מחסוי. עצרתי את המכונית בשולי הכביש ופתחתי את ההודעה. זאת הייתה תמונה… של אלירן ועוד מישהי מוכרת. משום מה, לא בכיתי, כאב לי, צבט לי בלב שהוא מתנשק עם מישהי אחרת אבל לא בכיתי כמו שהייתי בוכה לפני שהכרתי את רוי.
הגעתי לבית של רוי אחרי חצי שעה של מחשבות על אלירן. אבל המחשבה הכי גדולה שהייתה בראשי זאת למה?! למה הוא בגד בי?
עצרתי את המכונית בחנייה של רוי, יצאתי ונכנסתי לבית. אני מרגישה כמו בת בית פה, אני לא דופקת בדלת ואפילו יש לי מפתח לבית!!
אפילו לבית שלי לא היה לי מפתח.

**
"אמא אני יכולה לקבל מפתח משלי? נמאס לי לחכות שאת או אושר תגיעו הבייתה כדי לפתוח את הדלת" התלוננתי בפני אמא שלי.
"מאי אני מצטערת אבל אבא שלך לא מסכים" אמא אמרה בצער.
"יש לך זכות דיבור אמא! אני מגיעה ב12 רוב הזמן ואושר ואת מגיעים רק בצהריים" הטחתי בפנייה את האשמה.
"אף פעם לא באים לקראתי ואף פעם לא נותנים לי להרגיש שייכת לפה" צעקתי עלייה שוב.
"אני מצטערת שאת אמא שלי בכלל!! כמו שאת מצטערת שנולדתי" הטחתי בפנייה את האמת. כואבת אבל אמת.
"עופי לחדר שלך עד מחר. אין אוכל עד מחר בערב ואבא שלך יטפל בך בערב" היא אמרה ברוגע כאילו לא מזיז לה הטיפול שלו בי. מכות.
עליתי לחדר והתחבאתי מתחת למיטה כרגיל. הפחד שלט בי כל החיים. היום אני שולטת בפחדים שלי.
***

נכנסתי לתוך הבית. אלירן ישב כשידיים שלו על פניו. הוא הרים את הראש לראות מי נכנס וראה אותי.
הוא נעמד והתקרב אליי.
"מאי…" הוא אמר בשקט שלא ישמעו.
"נוי" תיקנתי אותו בעצבים. אני צריכה למצוא דרך לפרוק את העצבים שלי מחדש. פעם הדרך הייתה אלירן היום הוא לא שם למעני.
"אני אתמול יצאתי למועדון ו…" הוא התחיל לדבר עצרתי אותו.
"בגדת בי" המשכתי אותו, הוא היה מופתע שידעתי. פתחתי את ההודעה והראתי לו.
"מה היה בה שאין בי?" שאלתי בשקט. אלירן תפס בפניי.
"אין בה כלום הייתי שיכור מת זה לא יקרה שוב" אלירן אמר. נכון.
"זה לא יקרה שוב כי זה נגמר בינינו לתמיד" אמרתי בהחלטיות ועקפתי אותו. השארתי אותו לעמוד בכניסה לבית המום. יצאתי לבריכה. משי נעמדה מולי.
"הוא מנשק טוב את יודעת" היא אמרה לי בשקט.
"את.. " מלמלתי בפערתי את פי. הוא התנשק עם משי.
נעמדתי ורצתי לבפנים. עליתי לחדר של שני ופשוט התיישבתי בצד החדר. לא בכיתי. פשוט ישבתי שם.
"נוי את פה?" שמעתי את קולו של רוי.
נעמדתי והתקדמתי לדלת.
"את בסדר?" הוא שאל שוב. ביגוד לאלירן, רוי בא לבדוק מה יש לי כשהוא לא יודע מה יש לי.
פתחתי את הדלת ופשוט נישקתי אותו. אני לא יודעת למה.
"נוי.." רוי מלמל בנשיקה, התנתקתי ממנו במהירות. פשוט ילדה מטומטמת!!!
"זה לא קרה" אמרתי בהחלטיות ובאתי לעקוף אותו.
הוא אחז בידי ולא שיחרר. זה הגיוני שהמגע שלו מטריף אותי?
"בבקשה רוי תעזוב אותי עכשיו" אמרתי בשקט. רוי סובב אותי אליו, פניו היו מול פניי. הנשימות שלו היו על שפתיי. בלי התראה מוקדמת הוא נישק אותי גם.
"אני אמרתי לך בסוף כולן נופלות לרגליי" רוי אמר בחיוך שחצני ויצא מהחדר.
"סתומה שכמוני" מלמלתי בשקט.
לקחתי את הגלאקסי שלי וירדתי למטה. מתן היה למטה וראה אותי עם דמעות. הסתכלתי עליו. ראו את הרחמים שלו בעיינים.
יצאתי מהבית כשמתן בעקבותיי.
נכנסתי למכונית ומתן נכנס גם. התסכלתי עליו במבט לא מבין.
"אנחנו הולכים לדבר" מתן אמר, הנהנתי בראשי.
מתן נתן לי הוראות למדוייקות לבית שלו. אחרי כמה שניות הגענו.
הוא יצא מהמכונית כשאני בעקבותייו.
לאן נכנסתי אלוהים?!!