האומץ לאהוב- פרק 10

נקודת מבט מאי:
אני לא יודעת כמה זמן אבל אני זוכרת שבכיתי כמו שבחיים לא בכיתי. חשבתי שהוא אוהב אותי. אבל הוא בסך הכל רצה אותי בשביל… אני לא מאמינה!!! אני לא מאמינה שסמכתי עליו והאמנתי לו. לקחתי את הגלקאסי מהשידה, ביקשה מפנינה להחזיר אותו מחר והיא הסכימה.
התקשרתי אליו. הייתי צריכה אותו. אחרי שלוש שנים.
"הלו?" קולו נשמע מהפלאפון, הוא ישן.
"מאי?" הוא שאל שוב. הרגשתי את נשמתי נעתקת.
"בוא תיקח אותי מפה, אני מתחננת" בכיתי לתוך הפלאפון.
"את בוכה? מה קרה? מי גרם לך לבכות? מאי אני בא אל תזוזי" אושר צעק לתוך הפלאפון וניתק לי. ייבבתי לתוך הכרית, בכיתי הרבצתי לה כשאני מדמיינת את פניו של אלירן. אני לא מאמינה שנתתי לעצמי להתאהב שוב. שאשלתי את עצמי סתם. בשביל כלום!
-המכוער-
"אושר?" שאלתי לפלאפון בקול הכי יציב שלי.
"פוזות של חזקה לא עליי, צאי החוצה אני בכניסה" אושר אמר.
"אני באה" אמרתי וניתקתי. נעלתי את הוואנס ויצאתי. לא אכפת לי שיראו שבכיתי, או שנראתי כמו המוות בעצמו. רק רציתי להגיע לאושר ולחיבוק שלו.
אושר עמד בכניסה ועישן. הוא מעשן?! לא ידעתי.. טוב הרבה משתנה בשנתיים. הוא שמר עליי אחרי הדקירה אבל הוא לא דיבר איתי כי לא אמרתי לו מי דקר אותי. הוא היה ברוגז.
אלירן ישב בספסל ממול. רצתי לאושר וחיבקתי אותו חזק. אושר היה מופתע מכך שאני בוכה ושאני מחבקת אותו. בחיים לא חיבקתי אותו. בחיים לא בכיתי לידו. הוא היה קורא לי ילדה בלי לב. מאז נשאר לי הסימן אני מאמינה בזה. נשמתי עמוק והתנתקתי מהחיבוק. אושר משך אותי לחיבוק נוסף.
"אל תתנתקי אני צריך להרגיש אותך אחות קטנה" אושר אמר וחיבק אותי חזק.

*אושר אהרון- בן 17 וחצי.
שיער שחום פחם, מארינס, עיינים ירוקות.. גנים של אמא.
מעשן שותה. מסיבות זה בדם. בחורה כל יום אחת אחרת. הדבר הכי חשוב לו בעולם מאי. הוא אף פעם לא הראה לה את זה. אבל כשהיא עברה למוסד ואחרי שדקרו אותה אושר הבין שהוא יכול לאבד אותה בכל רגע.

"אושר אני מצטערת על הכל.. באמת" אמרתי בשקט.
"אין לך על מה… אני הייתי צריך לדאוג לך לא את לי. בגלל זה תכירי את השותף החדש שלך לחדר" אושר אמר בחיוך גאה, התחלתי לצחוק. כולם הסתכלו עליי כעל משוגעת.
"אתה?! פה?! חחח אבא לא ייתן לך לחלום על זה אפילו" אמרתי בקול רציני. אושר תמיד היה המועדף. אין מצב שהוא יהיה פה ואבא ישתוק.
"אבא יתמודד אחותי הקטנה צריכה אותי כמו שאני אותה אני לא הולך" אושר אמר בהחלטיות.
"תצטרכו להביא הרבה אבטחה כי אני לא עוזב!! שמעתם?!" אושר צעק באמצע המוסד.
"אתה הכי הרבה צריך פה פסיכולוג" אמרתי בגיחוך ומשכתי באפי.
"את תזהרי לך הכי הרבה" אושר בא ועשה פרצוף מאיים.
"בואנה יחתיכת קוקסינל תתרחק ממנה" אלירן קם ונעמד מלפניי כדי להגן עלי. אלירן אף פעם לא פגש את אושר, ואושר לא פגש באלירן. הם שמעו אחד על השני. אבל לא ראו אחד את השני.
"עוף ממנה עד 3" אושר אמר במבט עצבני בעיינים. אלירן לא זז. הוא לא נרתע מהר.
"זרקת אותי לפניי שניה. אין לך סיבה להגן עליי כמו שאמרת אתה לא אוהב אותי" אמרתי והרגשתי את הדמעות.
"אה, אהההה" אושר אמר והבין.
"בגלל זה בכית ימכוערת?" אושר שאל.
"מזה מכוער ידפוק?! אתה אח שלי אנחנו אותו גנים!! לך אין גנים יותר טובים" צעקתי עליו.
"את במחזור היום?! פעם עצבנית, פעם צוחקת פעם מחייכת פעם בוכה מה קרה כך הנשים במחזור?!" אושר צעק בהלם. הסתכלתי עליו במבט שנאה והוא שתק.
"אתה תתרחק ממני. שברת לי את הלב פעמיים זה מספיק לא?" שאלתי והלכתי משם כשאושר בעקבותיי.
"את תספרי לי מי זה?" אושר שאל כשנכנסנו לחדר שלי. אור הייתה במקלחת.
"אלירן" אמרתי בקצרה והושטתי לאושר את התמונה של הנשיקה שלי ושל אלירן.
"אתם נראים חמודים יחד" אושר אמר וחייך אלי.
"היינו הוא אמר שהוא מעדיף את הצעצועי מין שלו במקומי" אמרתי ובכיתי. התפרקתי.
"את אוהבת אותו כל כך שאת בוכה בגללו?!" אושר שאל בהלם, הנהנתי בראשי.
"אז אין מצב שתוותרי עליו" אושר אמר ונעמד.
"לא" אמרתי והתכסתי בשמיכה.
"תכבה את האור כשאתה הולך" אמרתי ועצמתי עיינים.
"ברור" אושר אמר. זה היה קל. קל מידי.
"אושר!! אתה כבד לי" צעקתי כשאושר קפץ עליי וצחק.
"נו תקום ישמן" צעקתי בלי אוויר, אושר קם ממני ונשכב לידי. הזכיר לי את התקופה שהיינו קטנים וחברים הכי טובים לא היה אפשר להפריד בינינו.
אבל הצליחו. בהתחלה אבא החליט שאושר הכי טוב, אחרי זה אבא גרר את אמא, ולבסוף האלימות בבית כלפיי והמוסד.
"לילה טוב אחות קטנה" אושר אמר וחיבק אותי. בכיתי קצת. אני לא מאמינה עדיין שאיבדתי את אלירן.. אבל הוא בחר בזה נכון? הוא כבר לא שייך לי יותר. ככה עדיף לי יותר?
רחוק ממנו.