האוויר שמסחרר אותנו
רגליי הקרירות צעדו לתוך הכפכפים הבלויים בעודי לוגמת מספל נס קפה שנדמה לי שפג תוקפו של החלב שבו. בעיתון הבוקר סופר על קונצרטים שיחולו החודש הקרוב בתיאטרון.
המשכתי ללגום את הקפה בעצב תוך שאני חושבת אם כדאי להחליף כבר את החלוק הורוד והבלוי ולסרק את שיערי שכבר הרגיש כמו תבן שנח בשמש זמן מה.
לאחר מכן שמעתי רעש חרישי שזיהיתי טוב מאוד.
התקרבתי אל חדרי והרמתי את הטלפון המצלצל אל אוזני.
״שלום לך, אני רק רציתי להיפרד בצורה קצת יותר ראויה מהודעת טקסט. רציתי לומר שאתגעגע אלייך מאוד, ואל תשכחי לעדכן אותי בכל מה שקורה. בסדר? נשיקות!״
הקול המלטף של חברי הטוב נשמע.
בעודי מחזיקה את הטלפון ומחייכת נזכרתי כי טיסתי לקנדה היא רק בעוד 4 שעות!
התלבשתי במהירות, חטפתי את מזוודתי ודקה לפני שנעלתי את דלת הבית, ליטפתי מעדנות את תמונתו שנחה ליד המטבח.
אחרי שאחזור, אגיד לו מה אני מרגישה.
עליתי על המטוס, מנומנמת מעט וחשבתי מחשבות, עד ששקעתי בתרדמה.
תרדמה זו לא נמשכה הרבה זמן.
טלטול המטוס העיר אותי בבהלה ומצאתי את שקית החמצן מתנדנדת מולי. משכתי אותה אליי בפחד ושמעתי את קולו של הקברניט, המודיע כי אירעה תקלה ויכול להיות שלא נגיע.
אחוזת תימהון עצמתי את עיניי וניסיתי להישאר בהכרה, כאשר התחילו רעידות.
התחלתי להרגיש את האוויר שמסחרר אותי. האוויר שמסחרר אותנו.
באימה, ניסיתי להתנתק מהמתרחש, כשהמטוס התחיל להתדרדר ארצה במהירות.
כל כך הרבה מחשבות שעברו בראשי בכל כך מעט זמן.
רעש הצרחות שמסביב הגביר את הפחד
ושנייה לפני שהמטוס נפל על העצים במהירות והתרסק,
הצלחתי לשמוע את הקול במוחי צועק בקולי קולות
״אני אוהבת אותך! אני אוהבת אותך! אני אוהבת אותך…״
תגובות (1)
זה עצוב, אבל האמת שזה גם סוג הדברים שגורמים לי לחשוב על כך שאנחנו לא צריכים לדחות את הדברים החשובים לנו, כי הרי מי יודע מה יקרה מחר…
אהבתי מאוד את הכתיבה, באמת