האהבה תנצח- פרק 23 אחרון!!!!

פרק 23 אחרון!!
"דין?כמה אתה אוהב אותי מאחד עד עשר?"שאלתי.
"אחת עשרה."צחק ותלה בי עינים שואלות.
"אז אתה חושב שבשלב הזה של היחסים בנינו צריך לשחרר?"שאלתי בדמעות.
הוא פער את פיו לO והביט בי במבט נוגה.הוא נראה מעורער,כאילו הוא באמת מערער בשאלה שזרקתי לאוויר.
"אני חושב..שצריך לנסות."פלט לבסוף.
הייתה שתיקה של כמה רגעים ואז שאלתי "רוצה לנסות?"
הוא הסתכל עלי ולרגע הלב שלי פעם שחשבתי שאולי הוא יסרב.
"אני…"הואניסה להגיד אך מיד גיי'ן הגיעה למקום עם דיימון והחטיפה לי סתירה שגרמה ללחי שלי להיות מעצור של משמרות הזהב.
"מה את עושה?!"צרחתי והנחתי יד על הלסת שלי.
"את חתיכת זונה!את עם דין קודם,ואז אני מגלה שאת גם עם דימון?!"צרחה ורקעה ברגלה.
חשבתי שרק בסרטים עושים את זה..עברה מחשבה במוחי.איך העקב שלה לא נשברת?
"מה את שותקת?!"המשיכה לצרוח בקולי קולות.
הנדתי בראשי בבלבול ונעצתי בה מבט חד.
"מותק,אני עם דין וזהו!"נעצתי בדיימון מבט זדוני ונישקתי את דין.
לאחר שהם הלכו,אני ודין עדיין מתנשקים,דחף אותי דין ממנו בכוח.
"מה את עושה?!"צעק עלי.
"מ-מה?"גימגמתי בשפה רועדת.
"את מנסה לגרום לדיימון לקנא נכון?"שאל בכעס והסתובב ממני והלך לו לדרכו,מותיר אותי עומדת המומה מעקלת את זה שבזה הרגע הרסתי את ההזדמנות שלי להיות יחד עם מי שאני באמת-באמת אוהבת.אני לא מאמינה!אני פשוט מפגרת!הימים הבאים חלפו באיטיות רבויה בסבל מתמשכך שנגרם לי בכל מבט על דין,או על גיי'ן שנישקה אותו מול פני הסמוקות.לילה אחד ישבתי מול המסך וראיתי את המחזה 'רומיאו ויוליה' הגרסה בשחור לבן,לשיעור ספרות.למה?למה החיים שלי זה לא…רגע אחד.

~חמש שנים מאוחר יותר~

ישבתי בחדר ההלבשה,טופחת על לחיי בספוג הפודרה עם האבקה הורדרדה.
"לורן.את עולה עוד חמש דקות."דפקה מפיקה עם אוזניה על אוזנה הימנית.
"תודה חן.אני מוכנה."קמתי מהכיסא המשרדי המסתובב ויצאתי מהחדר שעליו נתלה שלט עם שמי:'השחקנית:לורן.'
עלינו במדרגות האבן הקרות שהובילו אל מאחורי הקלעים.המתנתי ואז נכנסתי לבמה,מסדרת את שמלתי השחורה כעורב,ואת הפאה החלקה והשחורה שחבשתי לראשי.
"מר הגורל."לחשתי בשפתיים רועדות."לבד."קולי היה חנוק עד כדי דמעות שלא היו אומרות לבוא.
שון,השחקן שאיתי נכנס לבמה והביט בי,"את הצלת את חיי.איך אוכל להתגבר על האהבה שלי אליך?"
"רק תיתן לי סיבה!סיבה אחת,למה אנחנו צריכים להיות ביחד?!רק שניה תחשוב למה עד עכשיו לא היינו ביחד!"שאלתי בקול רועד.
אותן המילים.בדיוק אותן המילים.
"כי אני אוהב אותך."אמר בקול יציב התקרב אלי ורכן לנשק אותי.
המסך ירד,וקולות מחיאות הכפיים עלו.התנתקתי משון ורצתי מהבמה,רצתי עם השמלה השחורה והפאה אל עבר המקום הראשון שידעתי שדין יהיה בו.
התקרבתי את הדשא בו ראיתי אותו באחת מהפעמים שרצתי בערבים .
"אתה זוכר אותי?"שאלתי בקול חנוק.
הוא הסתובב.נבהל ממראי וקם ממקומו בבהלה.הורדתי את הפאה מראשי במשיכה פיזרתי את שערי שהיה קשור בקשתית מצמידה לראש.
"ל-לורן!"הביט בי בהפתעה.
"דין."צחקתי מבעד לדמעות.
"למה את לבושה ככה?"שאל בחצי חיוך מר.
"בגלל…זה לא משנה.אתה אוהב אותי?"השארתי אליו את מבטי.
"אני…מאורס לגיי'ן."גימגמם.
"אבל אתה א ו ה ב אותי?"הדגשתי את המילה.
"אוהב."לחש.
"אז למה?"דמעה נפלה אל כף ידי השלוחה אליו.
"זה לא..עבד.אני מצתער."הוא נשמע מרוסק."כל יום לראות אותך,"המשיך לדבר,"היה סיוט מתמשך.היופי שלך,החיוך המר שלפעמים עלה על שפתיך.זה היה חלום בלהות.אבל עכשיו…"הוא התקרב אלי וניסה לנשק אותי.
"אני לא בוגדנית.עד שזה לא.."
"יגמר ביני לגיי'ן זה לא יפתח לנו חלון?"צחק,"אותה הנערה הביישנית."צבט בחיבה בלחי הסמוקה שלי.
"זה נגר."לחש."ואת ההתחלה החדשה שלי."

"אני נשבע שאוהב את לורן בחולי ובעוני,ברעב ובקושי,"ואת זה הוא הוסיף,"באוויר,או בים.אני אוהב אותך לורן."
"אתה רשאי לנשק את הכלה."
-הסוף-