האהבה שנשארה בכוכב הבדידות – פרק 3

בשביל להיות יפה צריך לסבול!
כל בנות הממלכה הכירו את המשפט הזה טוב מאוד, על עורן ועל פניהן. זה כאב, זה סבל. אבל מי שיודעת שהתוצאה שווה את זה, שהמטרה מקדשת את האמצעים היא זו שמרוויחה בסוף. כי בעולם מלא אנשים מושלמים, אף אחד לא יחשוב אפילו לחתן אותך עם מישהו מיוחס או עשיר, אם את לא מטופחת מכף רגל ועד ראש.
היום הבנתי שבאמת באמת, באמת צריך לסבול! סבלתי! ממש סבלתי! אבל שכבתי בשקט מתייסרת בכל שנייה נוראה של ההכנה, הפמלייה לא ממש שמה לזה חשיבות. טוב חוץ מג'ון אוליי. הוא ניסה להקל עליי. – לא שזה עזר – אבל האחרים… לא ממש היה להם אכפת גם אם הייתי מדממת שם למוות. מה לעשות זאת ממלכה של אנשים כאלה, ואנשים כמו ג'ון לדוגמא קשה למצוא.
אבל כשהייתי מוכנה, ידעתי שכל רגע של סבל היה שווה את השנייה הקטנה שזכיתי בה להסתכל על דמותי במראה. הייתי לבושה בשמלת הכלה הארוכה של רומיאו, לראשי חבשתי את הכתר הישן, ונעלתי את נעלי העקב הלבנות. לא אכפת לי שהנעליים הציקו לי, ידעתי ללכת בהם טוב. למרות שזה כאב. ושוב כמו קודם בשביל יפה צריך לסבול! השיער שלי היה קלוע בתסרוקת כלה, חצי פזורה חצי אסופה. ופניי נצצו, לא שמו לי הרבה איפור זה היופי הטבעי שלי, אך מה שקסמו לי היו הקווים השחורים שהקיפו את עיני בדוגמא מושלמת והדגישו את הכחול הבהיר שבעיני.
בשעה 16:00 הכרכרה המלכותית הייתה מחוץ לביתי, הייתי הנערה האחרונה שאספו. בכרכרה היו עוד 18 בנות חוץ ממני. כולן היו נראות לחצות יפהפיות ונרגשות.
אני לא מאלה שמתרגשות מדברים כאלה, אבל היום התרגשתי. לא הבנתי למה? לא אכפת לי מי יבחרו לי אני כנראה מיועדת למישהו אחר.
ואני לא החלטתי בעצמי שאני בן אדם טוב, אני זוכרת את היום ההוא שהייתי בת 12 הלכתי לחוף הים, ביום שבת אחד. שלא עבדתי, שכבתי על החוף מתענגת על כל רגע. השמש קפחה בחוזקה על עורי, עד שברגע אחד השמש נעלמה. אני היחידה ששמתי לב או היחידה שראתה את זה או היחידה שזה עניין אותה, כי כל השאר פשוט התעלמו. הסתכלתי על השמש השחורה, ובן רגע הופיע כיתוב מחובר ומסולסל על זרועי. ~ לך האופי הטוב מכל בנות הממלכה, ולך הוא שיותאם בעל הלב הטוב מכל בני הממלכה. אהבה, אל תשכחי לאהוב. ~ ואז נעלם, ומאז אני יודעת למה הייתי שונה כל כך. למה היה לי אכפת כשמישהו נפצע, למה היה לי אכפת מהיופי שסביבי. איך ידעתי לתת בלי לרצות לקבל, איך ידעתי לאהוב…
כל הנסיעה אף אחת לא הוציאה הגה מהפה.
כשהגענו חוויאר בא לקראתנו. הוא אמר שהוא יוביל אותנו אל האולם הגדול להצגת הבחורות. וכך עשה, אני הייתי האחרונה שהציגו.
בהצגת הבחורות הציגו כל בחורה ואז המלך והמלכה היו שואלים אותה כל מיני שאלות כדי לבחון עד כמה ראויה להיבחר למישהו אציל וחשוב.
כולן היו מקסימות ומרושעות כאחד. אמהלה ככה המלך והמלכה בוחרים, הם לא רוצים מישהי טובת לב שתיבחר לאציל.
"ג'ולייט קלירווטר." קראו בשמי.
ירדתי במדרגות הגדולות אל האולם הגדול, נעמדתי מול כיסאות המלך והמלכה והשתחוותי בחינניות – למרות שממש רציתי להרוג אותם, לא מספיק שאתם שולטים חרא אלה גם להכריח אותנו להשתחוות לכם? –
"התרוממי." אמרה המלכה בטון מתנשא.
התרוממתי והדבקתי חיוך מזויף שהקסים את כל האצילים מסביב.
"יש לנו כמה שאלות אלייך, כדי להבטיח שאת באמת ראויה להיבחר למישהו חשוב… הרי לא תרצי שמישהי עלובה וזנוחה תיבחר לאציל שמייצג את ממלכתנו בכו"ם?" המשיכה המלכה.
הכו"ם זה האו"ם של הגלקסיה, הכוכבים המאוחדים.
בקושי רב החזקתי את עצמי מלקפוץ על המלכה ולחנוק אותה למוות.
הינהנתי. "בהחלט שלא הייתי רוצה שדבר כזה יקרה."
"מה דעתך על חוק איסור האהבה? האם את מסכימה איתו? או שמא אנו צריכים לבחור בדרך אחרת לשמר את שושלתנו ולחתן את בנינו ובנותינו?" שאל המלך.
התאפקתי לא לצחוק למראה זקנו הלבן והארוך של המלך שהתנדנד מצד צד כאשר הוא דיבר.
"אני מסכימה לחלוטין עם חוק איסור האהבה." שיקרתי – אני לא סובלת את החוק הזה. "בלעדיו היינו שרויים בתוהו ובוהו, והדרך הזאת לחתן את אנשי הממלכה היא הדרך הנכונה לשמור עלינו כעם מאוחד, אם היינו בוחרים בדרך אחרת העם היה מתפרק הדרמות רומנטיות וקלישאות של אהבה נכזבת וכך נשארנו איתנים במשך כל ה – 6782 שנה שאנו קיימים." – כן, בטח. –
"אני אכן מסכימה איתך." אמרה המלכה והינהנה.
שמעתי אציל אחד צוחק מהצד, קול הצחוק היה מוכר לי אך לא הסטתי את ראשי ממבטיהם הבוחנים של המלך והמלכה.
"והעוצר?" שאל המלך.
"העוצר זו סוגיה יותר מסובכת," רציתי להראות גם חוכמה. "העוצר הוא דבר מצוין אבל לא מבחינת כל העם… הוד מעלתך. העוצר לגרום למותם של הרבה מאוד אנשים."
"מטרת העוצר הוא להגן על העם." הזכיר המלך.
"כן. הוד מעלתך. אני יודעת שזוהי מטרתו." השבתי "אבל העוצר שנועד למגר את שלטון הטרור של הפרקזים, רק נתן להם יותר ביטחון כאילו אתם נותנים להם רשות לדקור את אנשינו. אני בטוחה שזו לא הכוונה אך זה יכול להראות מעיניהם של הפרקזים וגם בעיני חלק מאנשינו. ואני לא מעוניינת שזה נה שיקראה ואני סבורה ובטוחה שגם אתם, הוד מעלתכם אינכם מעוניינים בכך."
המלך הירהר, והירהר. ואז לבסוף חייך והינהן.
"את רשאית לצאת ילדתי." אמר לי.
השתחוותי ויצאתי בחיוך מקסים מודבק לי על הפרצוף.