האהבה שלך היא הנקמה שלי -פרק 1

איזה יום שמח לי היום" התחילה לשיר בשמחה ג'יין, החברה הכי טובה שלי, היחידה שהצילה אותי מלחשוב שהאנושות סובלת מקריסת מערכות.
"עופי מפה מפלצת" צעקתי בקול ישנוני, זורקת עליה את הכרית שלי וחוזרת לישון.
"מפלצת תקראי לאחותך, עכשיו קומי פדלאה!" ציחקקה בעודה מתיישבת לידי ומתחילה לצעוק לי באוזן.
"תגידי, קשה לך לראות אנשים ישנים?" סיננתי לעברה, מניחה כרית על ראשי במטרה לבודד את הרעש.
"קשה לי במיוחד כשיש לי בשורות מיוחדות לאדם מיוחד" אמרה בהתרגשות.
מה לעזאזל נכנס בה?
"אם אני אקשיב ל'בשורות המיוחדות' האלה, את תעזבי אותי ותתני לי לישון?" שאלתי, מורידה את הכרית מהראש ומביטה בה, מחכה לתגובה.
"בסדר פדלאה, עכשיו קומי" ציחקקה, גוררת אותי למצב ישיבה למרות התנגדותי, דוחפת לידי את מגזין סטאף שיצא לאחרונה ומחייכת בציפייה כמו ילד שהולך לקבל מתנה.
"תחילת עמוד 20". חיוכה המטריד לא ירד לשנייה, רק הלך והתרחב מרגע לרגע.
כנקמה על שהעירה אותי בשעה כזאת, לקחתי את הזמן בלדפדף, גורמת לה לקפוץ מעצבנות במקום.
"וואי איזו שמלה יפה, נראה לי שאני אזמין אותה" חייכתי אליה, סורקת את העמודים לאט לאט, מה שגורם לג'ין לנוע מעצבנות הלוך ושוב בחדר.
"תגידי ההורים שלך אחים? הנה עמוד עשרים" צעקה בעצבנות, מעבירה בחיפזון לעמוד המבוקש ומצביעה על תחילת העמוד.
"אוקי, אז הוכתרתי על ידי המגזין מקום שני ברשימת הנשים היפות של השנה, אז?" שאלתי בחוסר התעניינות, זה לא שלא הופתעתי, פשוט אני לא אוהבת את ההשוואות המטומטמות האלה.
"אז? פאקינג אז? זה מה שיש לך להגיד?! את הוכתרת מקום שני מתוך 102 הנשים הכי יפות שיש!" התעצבנותה גברה מרגע לרגע.
"זו תחרות מטומטמת, לא אני ולא שום אישה בעולם, צריכות כאלה תחרויות שיגידו לנו שאנחנו 'הכי יפות', כול אחת יפה בדרך שלה" אמרתי, בעודי מתהלכת לכיוון המטבח. אלוהים כמה שחסר לי קפה.
"אני מבינה את זה שיש לך עקרונות, ואלוהים כמה שאכפת לך משאר העולם ובלה בלה בלה, אבל לפחות תזייפי שמחה." התיישבה ג'יין על אחד מכיסאות הבר שבמטבח, מניחה את העיתון על הבר ומביטה בי בעצבנות.
"את יודעת שאני שונאת דברים כאלה שיטחיים ומטומטמים" סיננתי לעברה, לוגמת מהקפה הרותח, מרגישה איך הקפאין זורם לאט לאט בגופי ומעורר אותי לחיים, קפה, מה הייתי עושה בלעדייך?
"ולנקום בחבורת מפגרים זה לא מטומטם?" שאלה בכעס, אך לאחר מספר שניות מבטה התרכך.
"סליחה קאת', פשוט אני יודעת כמה עברת בשביל להיות מי שאת היום, למרות המטרה האמיתית של זה, אבל אני רוצה שתשמחי שהשגת ותשיגי הרבה יותר מזה" אמרה בלחש, מתקרבת אלי ומחבקת אותי. גאד, איך אני יכולה לכעוס עליה?
"תודה על הדאגה שלך מאפין, אני פשוט לא אוהבת את ההשוואות האלה" סיננתי, מחזירה לה חיבוק.
"טוב, נעביר נושא, נשארו עוד ימים ספורים לפגישת המחזור ועדיין לא מצאנו לך בגד מתאים" חייכה אלי.
"יש לי ארון עם שמלות של המעצבים הכי גדולים, אני צריכה עוד חוץ מזה?" גיחכתי, זורקת לעברה מבט משועשע.
"שתינו מכירות אותך, שמלות זה לא הסטייל שלך. תלוי איזה כמובן." התחילה ג'יין לברבר ללא הפסקה.
"בסדר, בסדר, נלך, רק תני לי להתארגן" אמרתי ביאוש, הולכת לכיוון הארון שלי, שולפת חולצת בטן שחורה עם שורט בהיר גבוה ונעלי ד"ר מרטינס שחורות מבריקות.
לאחר התארגנות מהירה, בה סידרתי את שיערי, התאפרתי ו-וידאתי שבגדי מונחים עלי היטב יצאתי לבחוץ, רואה את ג'ין מביטה בי בשמחה.
"אם רק לא הייתי עצלנית, הייתי עושה ספורט" צחקקה ג'ין בעודה סורקת את גופי.
"דווקא עצלנות ממש מחמיאה לך" חייכתי אליה, הלוואי עלי שעצלנות ככה תחמיא לי. ג'ין הייתה רזה, בעלת שיער שחור ועיניים ירוקות, היא אכן הייתה יפייפיה אמיתית.
"מה שתגידי האני" חייכה, גוררת אותי לחניון שם ממתינה לנו המכונית שלה.
"היום נקח את המכונית שלי, כי לא נראה לי שהאופנוע שלך יחזיק מעמד עם מלא קניות" אמרה בחיוך.
"היי, הבייבי שלי יכול להחזיק מעמד בכול דבר" העמדתי פני נעלבת, מחייכת לאחר שראיתי את התגובה של ג'ין.
אם יש משהו שאהבתי יותר מהמשפחה שלי וכמובן ג'ין, זה האופנוע שלי, CBF1000F של הונדה.
כשנכנסנו למכונית מיהרתי להשתלט על הרדיו, מכוונת לתחנה האהובה עלי, שעם המזל שלי, ניגנו קלאסיקות אהובות.
"ועכשיו מאזינים יקרים, קבלו את הסינגל החדש של טאשה" קול גברי התנגן מהרדיו, גורם לג'ין במהירות להגביר.
הצטרפתי לקטעי הראפ, מה שגרם לג'ין להסתכל עליי בהפתעה רבה.
"מה? עד כדי כך גרוע?" צחקקתי, מתאכזבת מעט שהשיר מסתיים.
"כלום" חייכה, מסתכלת בחלון, מחפשת חנייה כדי להחנות את האוטו.
לאחר סיבובים מתמשכים, ג'ין החנתה את המכונית בחניון של הקניון, גוררת אותי לכיוון המעלית, אך לפני הבטנו מסביב שאין פפארצי ונכנסו במהירות למעלית, בוחרות את הקומה הרצויה.
"אז איזה סגנון חשבת ללבוש?" שאלה ג'ין, מסדרת את השיער למקרה ונתקל בצלמים, מה ששונה ממני. היא אהבה את ההרגשה שבכול רגע, כל דבר שנעשה יופיע על שער במגזין, מה שתיעבתי לחלוטין.
אני נהנית לדגמן, אפילו מאוד אוהבת, אבל ברגע שמרגלים אחריך לכול מקום, מצלמים כול דבר שאתה עושה, זה כבר סוג של סבל, אבל מתרגלים.
"נראה לי אני אלך על תלבושת שני חלקים, את יודעת, חצאית שחורה גבוהה וחולצת שרוולים שחורה" חייכתי, מנסה לתאר לה את התלבושת שראיתי במגזין של חודש שעבר.
"זאת שחושפת קצת בטן?" שאלה, קורצת לעברי.
"אמרתי לך שאת מטומטמת?" חייכתי, הולכת לעבר חנות המעצבים הראשונה בשורה, שלפי המגזין אמורה למכור את השמלה.
מדידות, התפללות שיש את השמלה במידה שלי ותמונות רבות עם מנהל החנות, שהתעקש לתת לי את השמלה במתנה, אך כמובן שסירבתי ושילמתי את המחיר המלא.
לא עברה שנייה מאז שיצאתי מהחנות עם ג'ין, שלעומתי כן קיבלה את המתנה של מנהל החנות, מחזיקות שתינו בשקיות רבות כשלפתע עדר מעריצים נכרך סביבנו, גורם לי להתנשף מפחד. בפעם האחרונה שהיו עדר מעריצות סביבי, איבדתי שיער וחתיכה מהחולצה, מה שממש לא היה נעים לי או לג'ין.
מבעד לעדר המעריצים זיהיתי עיניים מוכרות, כל כך מוכרות שהרגשתי צביטה בלב, אלה היו העיניים שלו.
"פאק" סיננתי, מתפללת להיעלם מן העולם הזה כמה שיותר מהר.