האהבה שלי

קודם כל אבקש מכם לקרוא את הרציתי להוסיף ואז את הסיפור. תודה.
מאיפה להתחיל, אין לי מושג. אני מניח שזה ישמע לכם כמו כל סיפור אהבה רגיל ששמעתם, אבל אני כותב את זה מתוך שברון לב. אני אתחיל:
הכל התחיל בכנס הפש"צים בחנוכה, זה כנס לפרחי של"ח צעירים שעומדים אולי להפוך למ"שצים, מדריכי של"ח צעירים. זה כנס של יומיים. לפני הכנס אני והיא, הילה, היינו לא יותר משני ידידים טובים, בלי משהו מיוחד. גם כשטיילנו ביום הראשון, לא קרה משהו מיוחד יותר מדי. אבל הכל השתנה בלילה. אני זוכר את זה טוב מאוד כי באותם הרגעים הייתי מאושר להיות לידה, להסתכל עליה, לחבק אותה ולהריח את הריח הנפלא שלה. היא לא הכי יפה, אני מודה, אבל בשבילי היא מדהימה! התחלנו להתקרב פתאום, יותר מהרגיל, נצמדנו אחד לשני, החזקנו ידיים, הלכנו חבוקים, ממש כמו שני נאהבים, ואז קרה דבר נורא, פגשתי ביובל רוזנר, אני קורא לה רוזנר, היא יפה יחסית וחמודה, עם ציצי בלי עין הרע, אני מודה. יותר מהילה זה בטוח, להילה אין ציצי גדול. חיבקתי את רוזנר והרגשתי את הציצי שלה נמעך עליי. היא ראתה אותי עם הילה וישר נדלקה ודיברה איתנו שנהיה חברים וזה. אני והילה לא הגבנו והמשכנו בשלנו. היה כיף. חשבתי הרבה על מה שרוזנר אמרה ושאלתי את הילה מה דעתה. היא אמרה שהיא לא רוצה חבר כרגע. זה פגע בי, אבל לא הרגשתי יותר מדי פגוע. אני זוכר מה קרה כשנפרדנו כל אחד לאוהל שלו. שאלתי את הילה אם היא תתגעגע אלי. היא אמרה שכן. זה חימם את ליבי. הלכתי לישון בהרגשה טובה. בבוקר אנחנו קצת התרחקנו, אני והילה, ובאוטובוס חזרה הביתה, לא הפסקנו להחזיק ידיים, כשהיא יושבת במושב מאחורי. היה טוב. מאז הכנס לא היינו יותר מדי ביחד. נשארנו כמו לפני הכנס בערך, ידידים, חוץ משיחה אחת בפייסבוק שבה שאלתי את הילה שוב עלינו, והיא ענתה שהיא לא רוצה חבר, שהיא רוצה שנהיה כמו פעם. עניתי לה שהיא יודעת שכבר לא נהיה כמו פעם. אמרתי לה שאם היא תרצה בעתיד נוכל להיות חברים. היא אמרה בסדר. בזה זה נגמר. הכל נגמר ונשארנו ידידים טובים ובליבי המחשבה שאולי עוד יבוא היום והילה תהיה שלי. רציתי שוב לחבק אותה כמו פעם, להרגיש שהיא שלי.
מאז עברו כמה חודשים וקרה דבר נורא:
היה לחבר שלי מהצופים, מזרחי אנחנו קוראים לו, יומולדת, והילה אפתה עבורו עוגה. לא הבנתי למה היא אופה לו עוגה שלמה, זו מתנה קצת גדולה…
אני מזרחי וג'ינג'י(איזה ג'ינג'י מהצופים) טרפנו את העוגה כמעט לבד וראיתי את הילה מתרפקת על מזרחי. חשבתי שזה בגלל היומולדת שלו אבל לא ידעתי מה עומד לקרות. בסופו של דבר, אני לא זוכר מאיפה ידעתי את זה אבל גיליתי משהו נורא. הילה ומזרחי חברים!
נשברתי, הרי הילה אמרה שכשהיא תרצה נהיה חברים, שהיא לא רוצה חבר, ועכשיו היא עם מזרחי! מה קורה פה?! אני נשברתי לגמרי. חשבתי שאולי היא לא רוצה אותי יותר. אולי בכלל היא שכחה מה קרה לנו אז בכנס חנוכה?
נעלבתי כל כך עד שעשיתי לעצמי את הדבר הנורא מכל. לא התקרבתי אליה יותר, לא דיברתי איתה לא שמתי לב אליה. אני מניח שמצידה זה היה נורא. בבקרים היא הייתה קוראת לי: "אילון!" ואני הייתי מתעלם וממשיך ללכת. היא הייתה עוצרת אותי, שואלת מה קרה, והייתי ממשיך לכיתה, לא שם לב. אני נשברתי לגמרי. היה נורא לראות אותה מתחננת לדבר איתי, כשאני כל כך רוצה, אבל לא יכול לראות אותה בדימיון עם מזרחי, את השפתיים שלה שנישקו את מזרחי, כשהיא סיפרה לי שהם חברים כי הם התנשקו. ככה הייתי שבועיים היא כתבה לי בפייסבוק שהיא כל יום מנסה לדבר איתי מנסה הכל אבל אני לא עונה. מה אני רוצה ממנה? היא שאלה אותי. הגיע כנס פסח של הפש"צים. הזדמנות מושלמת בשבילי לדבר איתה על מה שקורה נכון? אז הגעתי לכנס והמשכתי להתעלם מהילה. במהלך הכנס הילה ניסתה לדבר איתי מלב אל לב עד שהיא באה אלי ואמרה שהיא צריכה אותי, היא צריכה ידיד טוב שיעזור לה כי…. מזרחי נפרד ממנה. בליבי הייתי מאושר אבל גם עצוב כי ראיתי עליה שהיא עצובה מהפרידה.לא דיברתי איתה. המשכתי בשתיקה. הייתי פגוע.היא אמרה שמאז היומולדת של מזרחי אני לא מדבר איתה. היא שאלה למה. לא הייתה תשובה מפי. היא הלכה. היא דיברה איתי יום למחרת ונפתחתי קצת. התחלתי להגיד לה שאני מצטער. שהיא שאלה מה היא עשתה. אמרה שאם היא תצטרך, היא תגיד ברמקול שהיא אוהבת אותי. אמרתי לחבר שלי להגיד לה שהיא אמורה לזכור. אני זכרתי. למה שהיא לא?! היא אמרה לי שאם אני לא רוצה לדבר איתה, לא צריך. היא הסתובבה והלכה. לא דיברה עוד.
מה היה נורא בכנס הזה? שמזרחי גם בפ"שצים והוא הסתובב שם. לא יכולתי לראות אותו ככה. הולך לו בשלווה בעוד שהילה פגועה. אבל נשארתי יציב וחזק מול הילה. ביום האחרון טיילנו, אבל אני והילה היינו בקבוצות שונות ככה שרק בסוף, לפני העלייה לאוטובוסים נפגשנו. היא עדיין לא דיברה איתי. היא הסתכלה עליי. אני זוכר איך היא הסתכלה עליי. היה נורא להסתכל ולא לדבר. היא עלתה לאוטובוס לפני שאמרתי את המשפט שעבדתי עליו רק כדי להרחיק אותה ממני כדי שלא יכאב לי: " נתראה בסוף חופשת הפסח". משפט מעליב אני יודע. במבט לאחור אולי טוב שלא אמרתי אותו. אני משם המשכתי לטיול אחר אז לא עליתי לאוטובוס. טיול של הצופים. בלי מזרחי ובלי הילה שהייתה אמורה לבוא אבל משהו עם המשפחה שלה גרם לה לא לבוא. היא הייתה עצובה מזה. סיפרו לי( בגלל שאין לי טלפון) שהיא כתבה בוואטצאפ שהיא נפרדה ממזרחי ושהיא לא תבוא לטיול של הצופים. האמת, קצת שמחתי, סוף סוף קצת להתרחק. האמת שהיה כיף במשך הטיול. חזרתי הביתה ובמשך כל חופשת הפסח עד להיום, כמה ימים לפני סוף החופשה, אני כותב את זה ומחכה לראות מה יקרה…

רציתי להגיד(לא קשור לסיפור) שאם אני אמשיך את הסיפור יכול להיות שזה יהיה המשך דמיוני או אמיתי. נראה. אחרי שכתבתי אני מרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי. אתם לא חייבים להגיב לסיפור. ולא לקרוא אותו, למרות שבטח קראתם אותו אם הגעתם לחלק הזה. זה הסיפור שלי על האהבה שלא עוזבת בי, ובוערת בי.