האהבה הראשונה

סתיו 92
אני בן חמש-עשרה. מתגורר עם המשפחה בבניין שבו נולדתי.
כל החברים ורוב השכנים כבר מזמן עברו לאיזור החדש שנבנה כעשר דקות נסיעה.
בשלב מסויים התחיל נורא לשעמם מהסיבה שכנער מתבגר לא הייתה שום אטרקציה אז הלכתי לשחק כדורסל בקבוצה מסודרת. שיחקנו בליגה, טוב שלא היה אפשרי לרדת לליגה נמוכה יותר…
בתיכון שבו למדתי לא הייתה מישהי שהתרגשתי ממנה. כל החברים כאמור עזבו להתגורר באיזור אחר. גם כבן חמש-עשרה, הייתי רחוק שנתיים מרישיון נהיגה… ואז, באחד הערבים, אבא שלי שאל לאן היינו רוצים לעבור מפה. אמא שלי שלפה מקומון כשבעמוד האחורי תמונה של פרויקט מגורים שנמצא באותו איזור ש׳כולם׳ עברו להתגורר בו. כולם מיד הסכימו. אני לעומת זאת, הצעתי לעבור להתגורר בעיר אחרת. חשבתי על ראשל״צ, ת״א או אפילו הרצליה והתחלתי להרצות עד כמה משעמם ולא טוב פה. אבא שלי רצה לסוע ולבדוק את האיזור החדש כשיומיים אח״כ הוא כבר עידכן אותי שעוברים לאיזור החדש מאחר שיהיה קשה מידי לעבור לעיר אחרת. בכל זאת אנחנו שישה נפשות במשפחה. טוב חשבתי, הכל עדיף על האיזור הנוכחי.
פרויקט המגורים החדש בנוי מארבעה בניינים בחצי עיגול עם מדשאות מתחתיו.
אני זוכר טוב מאוד את יום המעבר לבית החדש…
——
קיץ 93
בימים הראשונים אני הייתי זה שעזר לאמא שלי להתארגן. אחיי הגדולים היו בצבא ואף אחד לא ציפה מאחותי הקטנה בת האחת-עשרה, לפרוק ארגזים.
באחד הפעמים כשהלכתי לקנות משהו לאכול, ישב בגינה מישהו עם גלשן. ״מה קורה? אני רן,״ כשבאינסטינקט צעדתי לכיוונו, התיישבתי לידו וזהו, מהנקודה הזאת הפכנו לחברים הכי קרובים שיש לחודשים הבאים. החופש הגדול שבדיוק החל, גרם לי באופן שהפתיע אפילו אותי, להפתח להכרויות ולדבר עם אנשים שאני לא מכיר כשכנער בן חמש-עשרה, זה לא דבר פשוט. אבל זה עבד ועבד לטובה, אני ורן התחברנו מאוד. הוא הציע לי ללכת לים, חמש דקות הליכה מהבית, לגלוש, אבל אני מצידי לא ידעתי לגלוש. הוא נתן לי את הגלשן הישן שלו ומאותו היום הגענו לים בכל בוקר לנסות לתפוס גלים. באחד הערבים הוא הזמין אותי אליו. הכרתי את המשפחה שלו ויצאנו למרפסת.
הוא נפתח במהירות וסיפר שהוא ׳דלוק׳ על השכנה שמתגוררת בבנין ליד כשלפתע, היא יצאה למרפסת בתיזמון מדהים. היא רק חייכה ואמרה ״היי״.
״זאת שני,״ לחש לי רן
״זאת שאתה דלוק עליה?״ שאלתי.
״כן,״ ענה רן.
״יפה יפה,״ עניתי.

מידי בוקר היינו הולכים לים ואז יושבים למטה בגינה ומדברים. נפגשים אצלי או אצלו ומאזינים למוסיקה. המוסיקה ששלטה אז הייתה כמובן הדיסטרושן של שנות התשעים. האלבום הכפול של גאנס, השחור של מטאליקה, הראשון של נירוונה ו TEN של פרל ג׳אם. ערב אחד הוא התקשר וסיפר שהוא דיבר עם שני ושהיא מזמינה אותנו אליה. חברות שלה היו שם.
נפגשנו למטה, ועלינו לשני, שם הכרתי את שתי החברות של שני, מיכל ועדי. ילדות יפות! שיחקנו אמת או חובה כשהמשחק התנהל על ׳אמת׳ יותר מאשר על ׳חובה׳…
ואז כמעט כל ערב היינו נפגשים ״למטה״. זכור לי שחבר׳ה בגיל שלנו היו עוברים ליד הבניין ופשוט מגיעים ויושבים איתנו. אני חייב לציין שכולנו היינו ילדים טובים.
הגענו למצב שבין שמונה לשתים-עשר חבר׳ה נפגשים כמעט כל ערב אצלנו בשכונה. הייתה אוירה מדהימה של חופשת קיץ עם ילדים יפים שיושבים, מדברים וצוחקים. זכור לי בעיקר שהייתי כל כך מאושר שלא חשבתי על מישהי מהבנות כשכן ידעתי שרן מתכנן לבקש דייט משני, והוא ביקש, והיא הסכימה. הייתי מאושר בשבילו ואפילו במתח. הם יצאו… למחרת הוא סיפר לי שהיה נחמד בסך הכל. לא היו אמירות שהוא סיפר לי עליהן, שום דבר מיוחד. ערב אחד כשהייתי אצלו הוא פתאום זרק לי: ״נראה לי ששני דלוקה עלייך.״ מצד אחד הייתי המום לשנייה אבל מצד שני, מוחמא מאוד.
האינסטינקט שלי היה ״מה פתאום״ ו ״מאיפה הבאת את זה?!״ הוא טען שכשאנחנו יושבים למטה והוא מסתכל עליה, הוא ראה שהיא בעצם מסתכלת עליי, והוא צדק!
למחרת החברה שלה, מיכל, שאלה אותי האם יש לי חברה, ״כי שני חושבת שאתה חמוד!״. באופן אישי זאת הייתה מחמאה ענקית אבל מצד שני, רן.
באותו ערב ישבנו אצלו במרפסת והוא איחל לי בהצלחה, והוסיף את המשפט הכי מפרגן ונכון שיש: ״ עדיף אתה מאשר מישהו שאנחנו לא מכירים.״
מאז אותו ערב, בכל פעם כשהיינו יושבים למטה עם החבר׳ה, הייתי מחכה לרגע שכולם יילכו כדי שאני ושני נישאר לבד. טיילנו שעות ודיברנו, כל ערב, ולא הפסקנו להסתכל האחד על השניה. כעבור זמן קצר מאוד כבר הייתי מאוהב בה! וזכורה לי ההרגשה הזאת. זה רגש חזק ווכשזה מגיע בגיל ההתבגרות זה אפילו יותר חזק.
כשכולם גילו שאנחנו יחד, הפכנו לזוג שהכל סובב סביבו. מידי ערב התאספנו חבורה של אנשים כשאני ושני במרכז העיניינים.
לא נתנו לנו כל כך שקט ופרטיות אבל זה אולי בגלל שלא חיפשנו את זה.
הזמן היחידי שהיה לנו יחד היו הטיולים הרגליים מאוחר בלילה בין אחת-עשרה ל שתיים בלילה. לא זכור לי כל כך על מה דיברנו אבל כן זכור לי שכעבור כמה שבועות שלא הפסקתי לדבר, לא יצאו לי המילים מהפה. היא כמובן שמה לב לזה ולכן שאלה אותי מדוע אני שקט, רק שלא הייתה לי תשובה ברורה. בדיעבד אני יודע שהרגש היה חזק ופתאום הרגשתי שמעניינים אותי דברים אחרים לגביה ולא כל כך הנושאים שדיברנו עליהם עד כה. זאת הייתה הרגשה מוזרה. לא רציתי שהערב ייגמר אבל מצד שני טיילנו בשקט מחריש אוזניים…
למחרת נפגשנו כולם בים ובערב יצאנו לבלות.
אלו היו ימים שהתאהבתי חזק יותר ויותר בשני, וכך במשך חודשיים.
לקראת סוף החופש הגדול היא ביקשה להיפגש לבד. לא הייתי לחוץ אבל כן ידעתי שזאת מאין שיחת ׳יחסינו לאן׳? נפגשנו אצלי בבית, והיא אמרה שהיא רוצה יותר לבד (אני והיא) מהסיבה שהיא לא מקבלת ממני תשומת לב כשכל החברים מסביב. היא צדקה כי עד אז לא יזמתי שום מפגש בנינו שהוא רק אני והיא כשלכל מקום הגעתי עם החברים שלי כשגם ביליתי איתם לא מעט זמן. ידעתי שהיא אוהבת אותי ואולי ההרגשה הזאת הייתה לי כביטחון שהכל בסדר.
היו המון סיטואציות שבהם אני מחבק את שני ואנחנו הולכים יד ביד אבל תמיד ישנם עוד חברים מסביב. ותמיד כולם צוחקים ואוירה מדהימה אבל לא הייתה אינטימיות וזה מה שהפריע לשני. כשהתחלתי להבין את זה, יזמתי מפגשים שהם רק היא ואני כמו סיבוב בעיר או בילוי בים. הבילוי בים זכור לי יותר בעיקר בגלל שבאחת הפעמים נכנסתי למים כשאז הגיע בחור שאני מכיר מהשכונה הסמוכה… הוא השפריץ עליי מים והתקדם לעברי. שאלתי אותו לשלומו כי זהיתי אותו מהשיכבה של שני. הוא סימן משהו כמו ׳לא משנה׳ עם היד… לא הבנתי בהתחלה אבל אז כשהסתכלתי מימיני ראיתי חמישה נערים יושבים בחוף כשאחד מהם מחזיק מקל בידו. המשכתי לדבר איתו במשך עוד שתיים-שלוש דקות ויצאתי מהמים. יומיים אח״כ הלכתי לשחק כדורגל עם החברים כשאז הגיע מישהו ושאל האם אני החבר של שני, כשעניתי בחיוב, הוא אמר לי שיש בחור בשם ערן שהוא והחברים שלו מתכוונים לתפוס אותי ו ״לכסח אותי במכות!״. למה? שאלתי, והוא רק אמר שהוא (רועי) מאוהב בשני והוא כנראה מקנא…
ואז חשבתי לעצמי שאיזה מזל שאני לא בנאדם אלים אחרת הייתי חוטף מכל החמישה. שבועיים לפני החזרה ללימודים אירגנו מסיבה מאולתרת כשאחריה שני נסעה לסופ״ש בטבריה עם עדי והמשפחה שלה. זה היה ערב כייפי אבל האחרון בקיץ החלומי הזה. מדוע אחרון?
למחרת התקשרה אליי מישהי מהשיכבה שלי בתיכון. היא שאלה אם אפשר לקפוץ לביקור. כשהגיעה, הסתבר לי שהייתי קצת תמים לגבי מטרת הביקור כשאני חשבתי שאולי היא רוצה לדבר על החזרה ללימודים או שסתם התגעגעה כי בילינו המון יחד בשנת הלימודים הקודמת, לפני המעבר לדירה החדשה.
בדיעבד, היא רצתה תמיד שיקרה בנינו משהו והיא ציפתה שאזום וכשזה לא קרה, היא החליטה לעשות זאת רק שהיא נתקלה בנער מתבגר שמאוהב עד מעל לראש… ישבנו אצלי בחדר כשבשלב מסויים, איכשהו, הגענו לסיטואציה שאני שוכב כשהיא מעליי והופ אנחנו בסיטואציה אינטימית. ולא, לא קרה כלום.
אמרתי לה שיש לי חברה ושאני מצטער שחכיתי עד לשנייה הזאת לומר לה את זה…
מצד אחד היא הייתה מופתעת אבל מצד שני היא הרגישה הקלה ואמרה שעכשיו ברור לה למה לא התקשרתי אליה במשך כל חופשת הקיץ. כעבור עשר דקות היא כבר הייתה על האוטובוס כששתי דקות אחר כך רן התקשר, סיפרתי לו.
השבעתי אותו שלא יספר לאף אחד.
בערב התקשרתי אליו ושאלתי האם הוא סיפר למישהו, הוא אמר שהוא מצטער אבל ׳זרק יציאה׳ למיכל. מאותו הרגע נכנסתי ללחץ שזהו, ששני יודעת מזה והסיפור בנינו נגמר. בדיעבד מיכל לא סיפרה אבל זה הייתי אני שעשה מזה בלאגן שלם. בצעד פזיז החלטתי שרן הרס לי ובכך פחות או יותר הסתיימו היחסים ביני לבין לרן. הבעיה שלי הייתה שהתעסקתי בזה יותר מידי וכששני חזרה מסוף השבוע בטבריה, היא קיבלה פתאום שי אחר.
כעבור כמה שבועות כשהמפגשים בנינו התמעטו, היא התקשרה וביקשה שניפגש. נפגשנו כעבור זמן קצר כשהייתה לי הרגשה לא טובה לגבי מטרת הפגישה בעיקר מהסיבה שהיא רק ביקשה להפגש בלי לומר מעבר לזה. ואכן, מיד כשנפגשנו היא אמרה: ״אני חושבת שכדאי שניפרד.״ הרגשתי חום בגוף מההלם אבל מיד עניתי: ״גם אני חושב כך.״ מה שכמובן היה ההיפך הגמור ממה שהרגשתי באמת. וזהו.
חזרתי הביתה. לא סיפרתי לאף אחד. רציתי לחשוב שזה זמני והכל יסתדר בזמן הקרוב. כעבור יומיים הגיע היום הראשון של בית הספר.
הייתי הרוס אבל אופטימי. ידעתי שהיא עדיין אוהבת אותי ושאני יוצא למסע להחזיר אותה אליי, והפעם, רק אני. אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד.
כל ה״חברים״ שלי פתאום התגודדו סביבה. כולם הרגישו נוח
להתקשר אליה, לקבוע איתה וכן, גם לחזר אחריה.
מתוך שניים עשר החברים שהיו סביבנו, רק שניים שמרו איתי על קשר אחרי שנפרדנו. יום אחד נסעתי לאימון כדורסל וכשחזרתי שאלתי את אמא שלי האם מישהו התקשר. התרגלתי שישנה רשימה ופתאום, כ ל ו ם…. ואז אמא שלי אמרה לי
שהיא ראתה את שני ומיכל הולכות עם רן וקובי, לכיוון הבית של קובי.
זה כבר היה יותר מידי בשבילי ובאותו הרגע החלטתי שאני עוזב את קבוצת הכדורסל ונותן הכל על מנת להחזיר אליי את שני, רק שהסתבר שלחצתי קצת יותר מידי… היא הלכה והתרחקה ממני. השיא היה כשבוע לאחר מכן כשביום השני של ראש השנה חזרתי הביתה עם אבא שלי מבית הכנסת וכשהתקרבנו לבניין, שמעתי צחקוקים מאחת הקומות העליונות. נסיתי לראות מהיכן הרעש כשאז ראיתי את החלון של שני פתוח וובמישהו שעומד עם הגב לחלון.
כשנכנסתי הביתה מיד התקשרתי לשני. היא ענתה כשברקע אותם צחקוקים ודיבורים: ״היי, מה שלומך?״ שאלתי.
״סבבה, תשמע אני קצת עסוקה, יש לי כאן המון אורחים.״ היא ענתה.
״מי?״ שאלתי. היא ציינה את שמם של כל ה׳חברים׳ שביליתי איתם את הקיץ.
״אפשר להצטרף?״ שאלתי בייאוש.
״לא יודעת, גם ככה כולם עוזבים עוד מעט…״ היא ענתה.
וכך מצאתי את עצמי יותר ויותר בבית.
המשפחה שלי לא זכרה אותי מבלה כל כך הרבה זמן בבית מאז שעברנו לבית החדש. הייתי שבור כשלבינתיים הסתבר לי שמישהו מהחבר׳ה הציע לה דייט,
היא סרבה. כעבור חודש, אחד מהחברים הקרובים שלי התקשר אליי ושאל אם זה בסדר שהוא יציע לה לצאת איתו לאירוע. ״אבל שום דבר בקטע רציני״ הוא הבטיח. ״ברור״ עניתי לו. ״זה תלוי בה.״ הם יצאו… למחרת בבוקר התקשרתי לחבר לשאול איך היה. הוא אמר לי שהיא מדהימה, חכמה וכל כך יפה אבל שזה היה בילוי בתור ידידים.
אני זוכר שחלמתי עליה המון. הגעתי למצב שאני רושם בכל בוקר אם חלמתי או לא.
בסוף החודש יצא שחלמתי עליה עשרים ושלוש פעמים מתוך כשלושים לילות!
לא חושב שהגזמתי בחיזור אחריה כי אני לא כזה, אבל כעבור מספר שבועות, כן הבנתי שזה כבר לא תלוי בי. כעבור מספר שבועות מספר חברים חזרו להיות איתי בקשר ולבלות איתי יותר וכך הפכנו לחבורה של ארבעה חברים שמבלים כל הזמן יחד. בנסיעה לאילת (נסיעה לילית באוטובוס) מישהו מהתיכון שבו למדה שני, זיהה אותי. הוא שאל אותי מדוע נפרדנו. עניתי לו שאין לי מושג והוא אמר בחוסר טאקט: ״אל תדאג, יש לה המון מעריצים…״
כעבור כמה חודשים (כשאני עדיין מאוהב בשני) יצאתי עם חברים כשבחזרה בעודי הולך לכיוון הכניסה של הבניין, ראיתי אותה מתנשקת עם מישהו. זה היה נורא. סיוט. אני זוכר שלא דיברתי יומיים אחר כך.
כעבור עוד כמה חודשים כשהיינו בנתק מוחלט היא התקשרה וביקשה להפגש. היא שאלה האם אני עדיין אוהב אותה, עניתי שאהבתי אותה עד שראיתי אותה מתנשקת עם מישהו אחר. כמובן שזה לא היה מדוייק. עדיין אהבתי אותה אבל גם קצת כעסתי, הייתה לי הרגשה שהיא רצתה שאראה אותה מתנשקת עם מישהו אחר.
שבוע מאוחר יותר אני התקשרתי. נפגשנו, צחקנו עד דמעות אבל לא דיברנו על לחדש את הקשר בנינו.
מאז ובמשך ארבעת החודשים הבאים לא התראנו אבל לא שזה שינה הרבה. עדיין אהבתי אותה ולא הפסקתי לחשוב עליה.
ערב אחד שזכור לי במיוחד היה ערב אביבי עם ריחות הדרים, היה ערב שקט מאוד. ישבתי במרפסת ופשוט שקעתי במחשבות עליה והתפללתי שהיא תצא למרפסת, רק שבמקום זה שמעתי ציחקוקים, נעמדתי לראות מי זה וראיתי אותה ואת החבר החדש שלה הולכים יד ביד מהכניסה לבניין לרכב שלו. הם נסעו ואני פשוט לא הבנתי איך היא המשיכה הלאה כל כך מהר?
עלו בי מחשבות שאולי היא לא אהבה אותי כמו שאני אוהב אותה? אולי היא הייתה סתם ״דלוקה״ עליי?
תקופה לא קלה לילד בן 16…
———-
קיץ 95
כעבור שנתיים שלא התראנו, התגייסתי לצבא.
חשבתי עליה במשך כל תקופת הטירונות . כשהגעתי לבסיס הראשון הכרתי מישהי. המחשבות על שני פחתו ורק כשהגעתי לחופשות בבית, הייתי ננעל ומתמלא בתקוות שאפגוש אותה במקרה, אבל זה לא קרה…
———
קיץ 97
כעבור עוד שנתיים עברתי לבסיס אחר כששם הכרתי את החברה הראשונה שלי מאז שני כשהשנתיים הראשונות היו כייפיות עד שהשתחררתי. כעבור חצי שנה גם היא השתחררה והחלטנו שהיא תעבור להתגורר אצלי. בנתיים עברנו להתגורר באיזור אחר באשדוד. באחד הערבים, הלכנו לאכול בנאפיס שהיה אז מקום חדש ומאוד פופולארי וכשהתיישבנו, קלטתי פתאום את שני בכבודה ובעצמה, ממלצרת. התפללתי שהיא לא המלצרית שלי והיא אכן לא הייתה אבל היא כן הגיעה לומר שלום. החברה שלי שאלה אותי מי היא ועניתי: האהבה הראשונה שלי (אבל אין לך מה לדאוג)
——–
קיץ 2000
מצד אחד אני והחברה שלי חגגנו שלוש שנים יחד אבל מצד שני, הסתדרנו פחות ופחות ואפילו החלטנו לעשות את יום כיפור בנפרד.
אחרי אחד מהויכוחים, היא נסעה חזרה לבית הוריה בחיפה וקבענו שנדבר במוצאי יום כיפור.
בנתיים… אמא שלי פגשה את ההורים של שני איפשהו בעיר. כשאמא שלי חזרה הביתה היא סיפרה לי שאמא של שני אמרה לה ששני בדיוק דיברה עם אמא שלה עליי… אמא שלי, נתנה לאמא שלה את המספר פלאפון שלי… ושני התקשרה. הייתי מבולבל מאוד.
באותה שיחה שני שאלה האם אני עדיין עם החברה שלי. אמרתי לה שנפרדנו כי מאוד סיקרן אותי לדעת מדוע היא שאלה, ואז היא שאלה האם אני רוצה להפגש בערב כיפור. עניתי שבכיף! ושאני כבר לא יכול לחכות.

**בכל ערב כיפור באשדוד, אלפי אנשים מגיעים לרחוב המרכזי בעיר. משעות הערב עד שעות הבוקר. כולם מבלים שם על המדשאות או בטיולים הלוך-חזור.
התרגשתי, רק שאז, שנייה אחרי ארוחה מפסקת כשהחג בדיוק נכנס, דפיקות בדלת… החברה שלי נכנסה ואמרה ברומנטיות: ״לא יכולתי להשאר כל כך רחוקה ביום כזה מיוחד.״
הלכנו כולם, ההורים ואחים שלי עם בני הזוג לבית הכנסת כשבסיום התפילה הלכנו כולנו באופן אוטומטי לכיוון הצומת כשלשנייה עוד קיוויתי שלא אפגוש את שני הרי היו שם אלפי אנשים אבל אז היא הגיחה לכיווני. כל כך יפה, כל כך חיובית…
פתאום הייתה סיטואציה שמצד אחד שלי עומדת שני ומצד שני החברה שלי. אחותי שקלטה את העניין, חיבקה את החברה שלי ולקחה אותה משם.
״מה שלומך?״ היא שאלה כשפניי היו מתנצלות ובליווי נשימה עמוקה: ״בסדר, תראי… היא הפתיעה אותי דקה אחרי כניסת החג ולא יכולתי להתקשר ולעדכן אותך.״ עניתי. היא חייכה, העיפה מבט לכיוון החברה, אמרה שלום לאחי ואחותיי ואמרה בחיוך ממיס: ״אין בעיה, הכל בסדר. צום קל.״ הסתובבה ונעלמה בין האנשים.

קיץ 2003
שנתיים חלפו מאז שנפרדתי מהחברה שהכרתי בצבא כשמיד לאחר הפרידה, שכרתי דירה במרכז ת״א. זאת הייתה שנה משוגעת כשאחריה חזרתי לבית ההורים שלי באשדוד.
בשבוע שלאחר החזרה שלי לאשדוד, יצאתי למילואים כשכעבור ארבעים יום במילואים החלטתי להתקשר לשני. היא הייתה מאוד מאושרת לשמוע ממני.
קבענו להפגש.
אני זוכר שנסעתי לאסוף אותה, לא התרגשתי, אולי כי לא היו לי רגשות אליה אבל כשהגעתי לשכונה שבה התגוררתי בעבר והיא עדיין, אחזה בי התרגשות מטורפת!
חכיתי לה שתי דקות שהרגישו כמו שעתיים.
נסענו לבית קפה בחוף הים, היא סיפרה שהיה לה מישהו אבל הם נפרדו ואני סיפרתי קצת על השנה בת״א ועל התכניות לעתיד. כעבור שעתיים נפרדנו לשלום וקבענו שנהיה בקשר. היא התקשרה אליי כעבור שבוע ושוב נפגשנו, דיברנו המון אבל לא יזמנו משהו מעבר.
וזאת הייתה גם הפעם האחרונה שראיתי אותה…
——–
אביב 2006
עברתי להתגורר בארה״ב.
בשהות שלי כאן, התסבר לי שאחד מהחבר׳ה שחוו איתי את תקופת הקיץ ב 93, מתגורר בלוס אנג׳לס. הוא גם היה מאלו שנעלמו כשאני ושני נפרדנו…
דיברנו בטלפון והסתבר שהוא היה מאוהב בה באותה תקופה. אבל הפרט הכי מעניין היה כשהוא ציין שכ ו ל ם היו מאוהבים בה באותה תקופה! וואלה, לא ידעתי…
——-
עידכון מ-2020:
את הפוסט הזה כתבתי בטיסה הראשונה שלי מישראל לארה״ב באפריל 2006. לא כל כך הצלחתי להרדם בטיסה אז ישבתי וכתבתי…
ב-2015 כשאני כבר נשוי למישהי שהכרתי פה, החלטתי לפתוח בלוג, באתר אחר שנסגר לבנתיים, ולפרסם את הפוסט הזה.
היום, יולי 2020 אני נשוי פלוס 3. מתגורר במרכז ארה״ב ויש לי בית קפה (די פופלארי)
לפני כמה שבועות נכנסתי לאינטרנט כדי לחפש מישהו ישראלי שהגיע אליי כלקוח. הבטחתי לו שאשמור על קשר כשאז…צצה לי התמונה של שני! הם עובדים באותו התחום.
יצרתי איתה קשר. התעדכנו. התכתבנו קצת. והבטחנו לשמור על קשר. ו-אהה, היום היא נשואה פלוס 4.