האהבה הראשונה שלי
תחילתו של חורף 1987 טמן בחובו את מה שנראה בעייני אז, כחלומם ההולך ומתגשם של שני צעירים בתחילת דרכם והם מאוהבים זה בזו עד מעל הראש.
תאריך לחתונה כבר היה לנו. תכנונים לעתיד היו לנו בלי סוף.
אפילו שמות כבר היו- לחמשת הילדים שנביא לעולם.
ידענו מה נלמד והיכן,ולאן נטייל כל שנה.
ידענו מה יהיו שמות כל הכלבים שיהיו לנו, אבל אך ורק אחרי שריטה, כלבתנו הנוכחית תסיים את תפקידה עלי אדמות.
במשפחות הורגש היטב המתח ההולך ונבנה לקראת החתונה שתהיה בקיץ, ואני הייתי המאושר באדם. בתוך השבועות ההם,קרה לי לא פעם שביקשתי לצבוט את עצמי כדי להאמין שכל זה אמיתי. היא הייתה החברה הראשונה שלי! ואני כבר הייתי אחרי הצבא, לא ילד. הייתי מאושר מעצם העובדה-שכל כך בקלות היא נקלטה אל חיי הקיבוץ ואל החבר'ה. כצעירה שזו לה החוויה הקיבוצית הראשונה, ניתן היה לצפות קשיים טבעיים. אבל לא אצל כינרת! לעיתים היה נדמה לי שהיא זו המקרבת אותי אל אנשים אשר כל חיי גדלתי בסביבתם.
לכינרת ציפו החודשים האחרונים לשירותה הצבאי כשאני קיבלתי את צו-המילואים הראשון שלי.
עשרים ושמונה ימים של שירות מבצעי בשטחים כלוחם קרבי. באותם ימים הייתה האינתיפאדה הראשונה אך בתחילתה. עיקר הלחימה נגד מיידי האבנים נעשתה בין המבואות הצרות של מחנות הפליטים בעזה. בלילה שלפני יום התייצבותי, כשתיקי הגדול כבר ארוז ומוכן ואני רשום לנסיעה היוצאת מוקדם בבוקר מהקיבוץ-התהפך הכול!
קודם לכ, בימים שלפני-ציפיתי ממנה להבעת חרדה לגורלי ולשלומי, וכשזה לא בא נדתי בין רגשי האגו הפגועים לבין התפעלותי מבגרותה הנפשית שעוררה אצלי הערכה רבה. בדיעבד היעדרם צריך היה להדליק אצלי את נורת האזהרה!
את הלילה ההוא לא אשכח.
יחסי המין שלנו שגם כך היו מצוינים, התעלו על עצמם, את המשגל השני סיימנו מותשים במיוחד לאחר שמשכנו אותו באריכות יוצאת דופן.
"…ברק" אמרה לי כינרת מעט אחר כך, כשפנייה אל הקיר וגבה אליי, והיא עדיין מתנשמת מהר
"אני לא יכולה יותר! אני רוצה שניפרד".
המילים היו ברורות לחלוטין ולא היה סיכוי שלא אבין מה נאמר.
"מה, אני אינטנסיבי מדי בשבילך? קשה לעמוד בקצב שלי?"
"אני רצינית.שמעת מה אמרתי? אני רוצה להיפרד".
אם שמעתי אותה? וודאי ששמעתי. אבל איך בדיוק אני אמור להגיב לפצצה כזו שנזרקת אל חלל האוויר ללא כל התרעה מוקדמת? לאחר כמה רגעי שתיקה "הבנתי".
"אבל מותק. טבעי שתפחדי עליי כשאני נמצא עכשיו חודש שלם בסכנת חיים, ולא נוכל להתראות". את דבריי ליוויתי בצחוק שידעתי טוב מאוד עד כמה הוא מהווה עבורי מנגנון הגנה בלבד. התרוממתי מעט וחיבקתי אותה. ונישקתי לצווארה ולגבה, ואצבעי סרטטה פס דמיוני לאורך עמוד שדרתה.
כינרת התרוממה ממשכבה ונותרה לשבת כשהיא מושכת את שולי השמיכה לכסות את פלג גופה העליון. כאילו היינו שני זרים פתאום. כאילו לא הייתי לפני רגע בתוכה.
"אתה פשוט לא מבין. זה סופי! אנחנו לא מתחתנים בקיץ".
" כמה זמן את כבר מתכננת את זה? למה חיכית עד רגע לפני המילואים שלי?"
"כי זה נראה הכי טבעי בעייני. תחשוב רגע- אתה יוצא למילואים וממילא ניאלץ להיפרד. ככה עד שתחזור כל זה יהיה כבר מאחורינו ויהיה לנו קל יותר".
"אבל…למה? מה קרה לאהבה שלנו? את לא אוהבת אותי יותר?"
"אוי באמת.די!"
"מה די? הרי זה כל העניין. סתם ככה בונים תוכניות לעתיד?"
"בטח שאני אוהבת אותך. אבל תבין אותי- עוד לא עשיתי כלום עם עצמי. מהבקו"ם ישר אל החופה …ילדים…לימודים…תוכניות…די!!!אני נחנקת."
כינרת פרצה בבכי שנדמה בעיניי כמו סכר שנפרץ בנהר גואש. הדמעות האלה הלכו ונערמו שבועות רבים בתוכה. הלכו ותפחו לכדי גוש גדול ומעיק, והיא לא ידעה כיצד לנטרל את הפצצה המתקתקת הזו בטרם תתפוצץ לשנינו ישר בפנים.
למחרת היום התייצבתי לשירות המילואים בבסיס בית-גוברין.
הפגישה המחודשת עם כל החבר'ה מהפלוגה, הצליחה אך במעט הסיח את דעתי מהיגון הקודר שליווה אותי על כל צעד ושעל, החל מהחתימה על מדי ה-ב' והנשק האישי, דרך ארוחת הצהריים מזורזת בטרם נעלה למטווח, וכלה בשעות הפטפוט הרבות שניהלנו בערב לפני השינה. למחרת היום כבר עברנו משם היישר אל תוך מהומות האינתיפאדה בעזה.
הימים עברו בפעילות מלאה ומתישה ולא הותירו לי זמן רב להרהר במר-גורלי. מרגיעה נכנסנו בבת-אחת אל אימי מלחמה.
באחד הימים בשבוע השני, ניסיתי לתפוס אותה בבית בשעות הערב דרך הקו המטכ"לי, לאחר שמונה צלצולים ללא מענה ענה לי המשיבון:"היי, הגעתם אל חדרם המשותף של ברק וכינרת, אנחנו עסוקים כרגע ולא נפרט במה(צחקוק משותף ברקע). בבקשה תשאירו הודעה אחרי הצפצוף ונחזור אליכם בהקדם" לאחר מספר שניות של התלבטות קשה ניתקתי את השיחה.
בסופו של אותו שבוע יצאתי הביתה לראשונה, לאחר שלושה עשר ימים מייגעים עם מעט מאוד שינה ומעט מאוד זמן למחשבה.
בהיכנסי אל חדרי מייד שמתי לב לריקנות שאפפה את המקום. היה זה החדר של ברק, לא עוד חדרם המשותף של כינרת וברק!
החלון המרכזי בסלון החדר נותר עירום מן הווילון הצהבהב שכנרת תפרה במיוחד. זה היה הדבר הראשון שקפץ אל מול עיניי החשדניות מייד עם היכנסי פנימה.
שיטוט בין החדרים הותיר אותי המום וכואב. פתאום נפל לי האסימון– שזהו זה!
בדרכי הביתה בין טרמפ אחד למשנהו, ניסיתי לתאר את הרגעים הראשונים. היות ולא נוצר כל קשר בנינו מאז לכתי! לא יכולתי לדעת כיצד יתפתחו הדברים. בסתר ליבי נאחזתי בתקווה שהיא החליטה לחזור בה, ולו עד שאסיים את המילואים ונוכל לשבת וללבן את הבעיות ביחד וללא חיפזון. כל כך קיוויתי שתדע לבוא לקראתי ולהיות כאן עבורי בימים הקשים הללו, שתהיה לי לאוזן קשבת לכל האירועים הקשים שעברתי. כל כך התגעגעתי אליה ורציתי יותר מהכול לחבק אותה עכשיו בין זרועותיי.
הגעתי להחלטה שאני מוכן לקבל כל דבר שימנע ממנה ללכת סופית. כל דבר שיביא אותה לומר- "טוב. נראה כבר. נדבר על זה בבוא העת".
אבל היא לא הייתה בבית.
וכמוה גם כל הבגדים שלה והמצעים. הארונות התרוקנו פלאים. פתאום הבנתי כמה מעט רכוש משלי היה לי בבית.
הקירות נעשו עירומים כמעט לחלוטין. על אחד הקירות נותר צילום משותף שלנו מחופשה ביוון. התבוננתי בחיוך הזה של שנינו שנראה עד לפני מספר שבועות כדבר הכי מובן מאליו. וכעת הוא חדר אליי ישר אל תוך הלב-חד וחותך וכואב.
על השולחן מצאתי מכתב ממנה סגור בתוך מעטפה. על גבי המעטפה עצמה היה שמי בלבד! ללא כל מילת חיבה! יכולתי היטב לזהות את ההתרגשות שעברה בה גם הלאה אל תוך המכתב. בלב חרד פתחתי והתחלתי לקרוא:
"שלום ברק.
אין לך בכלל מושג כמה קשה לי לכתוב לך את המכתב הזה.
אני בטוחה שאתה כועס עליי.
אבל תתפלא-אני עוד אוהבת אותך.
בשבועות האחרונים התמלאתי פאניקה-פתאום כל הדיבורים האלה על החתונה והילדים… אני עוד לא בת 20 וכבר כל זה עומד לנחות עליי כשאני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה בכלל. כל התכניות האלה נורא מחייבות ונורא מפחידות.
אני גם לא יודעת אם זה בסדר שאני סוגרת את החיים שלי עם הבנאדם הראשון שאיתו הייתי.
שלא תבין אותי לא נכון. כל רגע איתך היה לי כייף גדול. אתה עדיין החבר הכי טוב שלי. אני באמת חייבת לך המון. ובגלל זה כל כך היה לי קשה להגיע להחלטה לקחת את הדברים שלי אל ההורים. ידעתי- שאם אני אחכה עם זה עד שתחזור אז לא יהיה לי האומץ או הכוח, לעשות את הצעד הזה. ומצד שני אם לא הייתי עושה את זה, אז לא הייתי סולחת לעצמי.
אני אהיה בבית בשבת.
אם אתה רוצה אתה יכול לצלצל אליי ונדבר.
סליחה.
כינרת."
עם קריאת המכתב עלה גוש שהחל אי שם בחזה, וטיפס אל גרוני, ובשעה שהמילים האחרונות רקדו בעיניי הדומעות- פרצתי בבכי. בכיתי כמו ילד קטן שאימו נעלמה לו בתוך הקהל והוא ניצב חסר אונים לבדו. קטן קומה ביחס לכל הרגליים הגדולות שחולפות לידו, מרחם על עצמו וחרד לבאות.
הרגשתי שבבת אחת כבתה בתוכי האנרגיה התמידית, זו שליוותה אותי מאז שאני מכיר את כינרת. האנרגיה שהאירה סביבי את העולם באור חיובי חזק, ושבעזרתה תמיד ידעתי שאני חסין לכל צרה שלא תבוא. התחושה הזו ריפתה את ידיי ועימה הובילה אותי תשישותי לכדי אפיסת כוחות מוחלטת. זרקתי את עצמי על המיטה, כמו שאני עם המדים עליי ונרדמתי.
כשהתעוררתי למחרת, כבר הייתה שעת צהריים מוקדמת. אינני יודע כמה עוד הייתי מוסיף לישון לולא הנקישות על הדלת. עם הפתחה נכנסה ריטה וזנבה חובט לכל הכיוונים, מייד חשתי בלשונה הרטובה מלקלקת את פניי, היא החלה סובבת בין החדרים ומחפשת את כינרת. משלא מצאה אותה ייבבה בקול רפה. מייד אחריה נכנסה אימי. "ממתי אתה ישן? הכנתי לך אוכל בצלחת בארוחת הערב. כולם בחדר האוכל שאלו עליך. איך שם ומתי תבוא, וגם על המצב בניכם", "רגע אחד, איך ידעת? מי סיפר לך ולכולם?". "יוסי כהן הרי לקח אותך פנימה מהכביש. שכחת? הוא צלצל הביתה ורצה לדעת אם הכול כשורה, הוא סיפר שנראית נורא".
"לא. לא זה. מאיפה את יודעת על המצב ביני ובין כינרת?"
כאן אימי השתתקה פתאום. היא נטלה כיסא מליד שולחן האוכל והתיישבה עליו בכבדות.
הבטנו זה אל זו, אני עודי אפוף בכורי-שינה עם המדים שהריחו שנת לילה ואינתיפאדה, ואימי שהציצה אליי מתוך שתיקתה.
ריטה התרפקה על רגליי וזכתה לאצבעות ששחקו בין שיערותיה הצפופות.
"אפילו לבוא ולהיפרד מאיתנו כמו שצריך-היא לא התכוונה. ככה, במקרה, על הדרך מן המועדונית הביתה- ראינו את הרכב של אבא שלה".
שתקתי וחיכיתי שהיא תמשיך, אבל הדמעות חנקו את גרונה.
"מתי היא לקחה את הדברים?"
"בסוף השבוע שעבר.
אמרתי לאבא: זה לא הרכב של צבי, האבא של כינרת? ניגשנו יחד וכשהיא ראתה אותנו הפנים שלה הפכו לבנות. לא היה צורך במילים מייד הבנו שקרה משהו נורא בניכם עד כדי כך שהיא קמה ועוזבת".
ולאחר שתיקה ארוכה , הוסיפה.
"מילא היא….אבל אתה הבן שלנו…ממך היינו מצפים שתספר לנו דבר כזה. אתה לא חושב שידיעת הדברים הייתה עושה את זה קצת פחות מעליב…"
"דווקא בגלל האכזבה. היא אוהבת אתכם כמו את ההורים שלה".
ובהמשך לדברים אלה סיפרתי לאימא את האמת . את השתלשלות הדברים המהירה ואת ההפתעה שהייתה מנת חלקי שלי.
יותר מאוחר במהלך היום אזרתי אומץ להתקשר אליה.
בסתר ליבי קיוויתי שאמצא אותה בחרטה על כך שנחפזה לפרק את חלקה מתוך חבילת חיינו המשותפים.
אולם נתבדיתי! השיחה בנינו הייתה קצרה וחרף ניסיונותיי להביאה אל שאלות מהותיות בקשר לעתידינו המשותף, היטיבה לחמוק מהן באלגנטיות. מצאתי אותה במצב רוח עליז ולשאלתי לפשר צחוקה המוגזם, דווקא אז שמעתי לראשונה בשיחה זו משהו אמיתי בקולה. "אתה רואה? זה מה שהפרידה ממך עשתה לי! אני פשוט שמחה יותר! טוב לי."
השיחה לא נסתיימה במילות פרידה לתמיד, אך בליבי הרגשתי שאיבדתי אותה.
למחרת בבוקר חזרתי לעזה להשלים את יתרת ימי המילואים.
מהר מאוד נבלעתי שוב בשגרת הפעילות המבצעית. ברגעים המעטים שבכל זאת שקעתי במחשבות, הרגשתי כיצד הביקור האחרון בבית גרם לי לראות את הדברים באור שונה.
המילואים הסתיימו וחזרתי הביתה.
אל עשרות העגלות ברפת, אלה שהספיקו לגדול ולעבור למכלאות חדשות, ואלה שנולדו בינתיים .
אל ריטה שלי שקיבלה את פניי באושר גדול אך לא פסקה מלחפש את כינרת, ובכל פעם שידית הדלת הראתה סימני פתיחה- מיהרה לבדוק אם זו היא שחזרה.
אל הוריי, שניסו בתחילה לדרבן אותי לנסות ולהחזיר אותה אל חיקי, אך הרפו עם חלוף הזמן. ואל אין-ספור השאלות בחצר המשק על איך וכמה ולמה.
לאט-לאט התמלא חדרי בחיים חדשים.
קניתי מערכת ריהוט חדשה והחלפתי את כל התמונות בחדר, צבעתי את הקירות וארגנתי עציצים חדשים. ושלושה חודשים אחרי שובי עברה מרגרט האירית להתגורר איתי, כשכל שהיא מעבירה עימה מן הצריף באזור המתנדבים הסתכם במזוודה גדולה עמוסה בבגדים.
עם כינרת שוחחתי בטלפון פעמיים בלבד.
לראות-לא ראיתיה יותר.
בשיחה הראשונה זו שיזמתי אני-הקו הכללי היה הצורך להתקדם הלאה כל אחד לדרכו. בסיום השיחה סיפרה לי שנרשמה ללימודי הוראה.
ובשיחה השנייה כעבור כמה חודשים, היא הזמינה אותי לחתונתה שתיערך בתחילת הקיץ הקרוב
ושאליה מן הסתם לא אגיע.
אני עצמי התגלגלתי לי עם חיי. מסעות אל יבשות אחרות עם תרמיל על הגב, תואר ראשון בעבודה סוציאלית, נישואים, גירושים, מעבר אל העיר הגדולה ולימודים לתואר שני. נישואים שניים ושני ילדים וכעת השלישית בדרך.
אני אוהב את הדס.
שנינו הגענו אל הנישואים האלה לאחר הבשלה ומוכנות, ויחד אנחנו מתחזקים משפחה באופן כזה-שרבים מחברינו נוטים לקנא בנו.
אבל את כינרת אינני מצליח לשכוח!
כפעם בפעם צצות ועולות השאלות: איך היו נראים חיינו לו נישאנו? מה קרה לנו שוויתרנו בקלות כזו על אהבה גדולה כל כך? איך זה שמייד עם פרדתנו עשתה כינרת את הצעד הכי פחות צפוי והתחתנה?מה זה אומר עליי? מה זה אומר עליה?
איפה היא היום?טוב לה? רע לה? היא חושבת עליי בכלל? והילדים, למי הם היו דומים יותר- לי או לה? ואילו מין אנשים הם היו גדלים להיות? לא פעם אני מתבונן עמוק בפני בתי, ונדמה לי שתווים אחדים של כינרת נחרטו בה למרות הכול!
היא הייתה האהבה הראשונה שלי- וככזו היא השאירה בי חותם שלא יימחה לעולם. .__________________________________________________
תגובות (2)
סיפור מדהים ועצוב. מיותר לציין שהכתיבה נהדרת.
תודה לך ariel על תגובה נהדרת.