דשא

אני תמיד אריח דשא כשאני אזכר בך. דשא ירוק כזה, כמו הלילות של הסתיו רגע לפני החורף, כזה שמריח מאדמה לחה, כשהיינו שוכבים שם מלחחים את עורינו בקצוות הירוקים. הפרצוף שלי שעון על מרפקי, עיני שעונות על הדמות שמולי, והריח שלו מתערבל בריח הדשא ניגר בחריפות באפי.
עיניי היו אוהבות לטייל במעלה לחיו הארוכה והגבוה אל תחנת עצירה קטנה, במסווה של נקודת חן, ואז אל שקעי עיניו החומות בעוד שהבזקי אש זהובים מתכתיים הציצו בהן כמו שעון שסופר דבר אחר שאינו זמן. הזמן היה עוצר מלכת בפגישות שהיינו מקיימים בכל מקרה.
אני לא יודעת אם בלב שלו היו רגשות, אבל בוודאות אני זוכרת שהרגשתי שהלב שלו הוא מתקן זכוכית עדין במיוחד כשהייתי מקשיבה לסופות החול השקטות שהיו מתנהלות שם מבעד לבית החזה שלו. הרגשתי שהייתי מנהלת דו שיח עם הלב הזה, בשתיקות שלי ובאמירות שלי.
אני לא חושבת שחיפשנו תשובות, אולי בגלל זה ברכי רגלינו שתמיד היו משתלבות זה בזו היו משודכות אל האדמה, מכריחות אותנו להיות באותו גובה על משטח מישורי אחד עליו היינו תמיד נפגשים. זה היה אזור אחד בו לא היו יכולים להתלקח ויכוחים, והצל של הענפים מעלינו השרו זזים מצד לצד וחושפים חלקים מגופינו לאור דמה במידה מחרידה אל גלי הרוגע שהיו שותפים אותנו, ערנות שהייתה נותרת, הייתה נותרת בהחלט בצורה חלקית.

דשא. אני תמיד אריח דשא כשאחשוב עלייך. דשא שיתערבל אתך ועם כל מה שמסביבי. דשא שמתערבל עם הצבעים שלך, צורתך והווייתך. איך שהיה נדמה שקצוות דשא דוקרים את הלחי, ותמיד הייתי חוששת לך, למרות שהיו מתקפלים תחת כובד ראשך הצר.

אני זוכרת את היום בו עמדת והגעת כמעט עד לצמרות העצים כשביקשת ממני לא לחכות לך וגם לא לשום סימן אחר עת שאפול על הקרקע ואמרר בבכי על חסרונך בחיקי. זה לא קשור בעונות השנה, כמו שאתה לא קשור בי, כמו שאנחנו לא קשורים בזמן, כמו שכל מה שקשור אלייך מאז ומתמיד, מאז ולתמיד, יקשר אל ההרגשה של דשא. דשא ירוק סובב סביב פרקי הידיים שלי, מפוקק את מפרקי אצבעותיי, קושר את שיערי בצמה ארוכה מאוד של מחשבות עם דשא, ונותן לי לראות היטב ומקרוב את הירוק המקיף העצבני הזה שתמיד השתטחנו עליו.
דשא.

אני מניחה שאם הייתי רואה לאן הרגליים הזריזות והארוכות שלך תמיד ממהרות לפנות בעיקול העצים ההוא בדרך חזרה אל הבית שלך, הייתי מבינה אותך קצת יותר טוב- כדמות שעומדת היטב על הרגליים שלה, דמות עגולה עם שלושה מימדים, דמות שאני לא הצלחתי לראות שם על הרצפה. שם על הרצפה, כשראיתי אותך במצב הכי יחף שלך, הכי גולמי ומיותם, שם – כשראיתי את כל הצבעים שלך באמת, ולא יכולתי לראות את ראש צמרת הענפים שלך ולאן שורשים באמת מגיעים. שם, כששנינו בתחתית ובקרקעית של הרגשות שלנו, בקרקעית של תחתית המין האנושי, לא מאמינים בשום דבר, ביחד, לא מאמינים לאף אחד, ביחד, מאמינים אך ורק לקשר החזק הגדול והעוצמתי הזה שנוצר בנינו – כי זה היה קשר ששנינו יכולנו להרגיש אותו ושום דבר מחוץ לזה נראה לא אמיתי. לא יכולתי להבין איזו אהבה טיפחת יותר ממני, איזה יצור נלאה ונתעב גידלת שם בין השיחים, עד שטרחה לשונך לומר. שם תחביב נלעג ושוטה, שבכל זאת לא יכולתי להיות חלק ממנו ולא יכולתי לתת לו יד. לא יכולתי להסביר אותו או לנסות לדברו כי היה כמו חפץ זר מחוץ למשטח שלנו, מחוץ למערכת יחסים שלנו, שלא רציתי שום קשר עמו כלל וכלל.
ובאותו היום בו אתה עזבת אל משהו יותר נעלה ממני, ידעתי כי קיימת קשר גדול ורב עוצמה יותר עם זה שלצדך; התחביב. ידעתי שיצרתם עולם אליו אצבעותיך הארוכות יכולות להיכנס, מבלי לפרקו. והמקום הזה הסב לך יותר שקט ושלווה, ועזבת אותי, והחלטת להישאר בתוך משכנך – חי את החיים בדיוק כפי שאתה רוצה, עם החבר התחביב החביב שגידלת, זה שלעולם לא יתנגד לך או ימרוד בסמכותך.

היכולתי להגיד לך כמה התגעגעתי אלייך? ואיך נשברתי כמו ענף של עץ? איך הייתי עושה הכל בכדי לתת לענפייך הארוכים לחדור שוב אל חריצי גופי, בין הידיים למותן, בשקע הצוואר, בין שתי ברכיים? היית חושב שתחביב יעשה דבר כזה למענך? יקריב את עצמו ככה? יזעק ויתכרבל בתוך עצמו כמו כדור חסר אונים מתגלגל אל רגלי החסד של העולם אליו כל הגלגולים חסרי המזל והתוחלת בחיים מתגלגלים – מדף האדמה הנמוך בעולם ממנו רק אפשר ליפול אל חוסר המעש? יצורים עלובים יושבים ובוכים שם, בזמן שאני רק מחסה את פני. "לא עכשיו, ולא היום" ממלמלת, מריחה כל הזמן את הדשא המצחין הזה; נדבק אל עורי וממלא אותו תופת אכזרית מן מעיין הזכרונות, מוסיף לתדלק אותן עוד ועוד במה שכואב לי יותר מכל.
אם היית יודע, אולי היית נמלא בשמחת חיים קלה. אולי אני לא חסרת תועלת אחרי הכל, אולי עוד נותר להציל ממני משהו, אם אני עד כדי כך מתכופפת כמו זרקור דשא מול נוכחותך. היית יכול להשתמש בי, או לעשות אתי משהו, אבל לצערי לא נשארת באותה גינה בשביל לחזות מה קרה ואני דאגתי להסתתר היטב תחת צמחי החצר; כי אני ידעתי שלא תרגיש כמוני וההבנה של העבדות שאני נמצאת בה והרחמים שתרגיש כלפי יהפכו את כל חיי לתוך מסע נואש של פגיעה עצמית והתמסרות על מנת שהמקום הפסיכי הזה מדי שלך יתאהב בי ויראה שאני שלו בדיוק כמו תחביב, או חפץ. שאני שלו בדיוק כמו שהוא אוהב אותי. ושאני יתכן אולי, רק פרי המצאתו בלבד, הולכת ומקבלת עוד ועוד מעטפות שונות במהלך האבולוציה מן בן אדם לרובוט – איך והיכן שמוחו הפראי רק יעז לדמיין.

היום עברתי בגינה שוב פעם, ככה זה כשצריך לעבור ממקום למקום לפעמים. פעם אחרונה שהייתי מאושרת, הבטתי בדשא הזה, מקור נחמתי היחידה. פעם אחרונה שאיבדתי את הדבר הכי חשוב לי בחיים – את הדרך המדוייקת בה רציתי לחוות אותם, הבטתי בדשא הזה גם כן. לדשא הזה ריח של התחלה שמלווה תמיד גם בריח של סוף. אני התחלתי אותך כמו שאני גמרתי אותך – כמו סרטוט עיפרון של תווי פנים מבלי היכולת להרימו לנוח, לסיים קווי מתאר שטחיים, מבלי היכולת לקפוץ לפתע לאיבר אחר ולחקור את האוזן או את האף ביתר בהירות וזהירות של פרטים. לסיים רק כי שאני יודעת שעליי לסיים מבלי להוסיף פרטים מן הדמיון את התרשים הדל הזה בכדי להכניסו אל מגירת הזיכרון, ולהניחו שמה לשקוע במבצר ששומר על פיסת הדף החשובה שמתארת תקופה ללא דופי, עם כל השקעים והחידודים שבה ממש כמו בתווי פניו. ממש כמו שאתה סיימת אותי, צפית בעט שלך עוזבת וחודלת מן הנייר, התמונה נראתה טוב בעינייך , ותלית אותה אי שם על ענן הזיכרון לא נותנת לי להיות קצת יותר אמיתית או גשמית מאיך שציירת אותי שם באמת. עליי לקבל את גזר הדין הזה ולהישאר בתווים. שתדע שפעם אחת דמיינתי את עצמי שופכת דיו לכל מקום, אך אין אני מספיק מפוזרת בשביל לדמיין זאת שוב, מראה ראשוני של בהלה בעיניים שלך בדמיון שלי הורה לי לחדול.
אז ככה אני עם דשא עכשיו. איפה שנפלתי לתוך מתק, אם אפשר לבכות מבפנים הרי שזה דם, שם גם דיממתי מאוד. ובכל שכיבה של צל בדשא אני תמיד אדע ואזכר שברכיים לא תמיד קשורות לשלי – כשהם קמים והולכים למחוזות אחרים שהיד שלי תמנע לנצח מלצייר. כל זאת – עד שנצא לטיול ביחד. ואולי הגבעות והעצים הללו, יהיו הגבעות והעצים המשותפים שלנו, אם ככה תרצה שיראו חייך. ותמיד נשב ונצייר מראות אלה; לעולם לא משהו סטטי.