דרך עיניים אדומות הכול ורוד – פרק 9

-נקודת מבט אלכס ג׳נסן-

הנוכחות שלו בחדר הפריעה לי, מה לעזאזל הוא רוצה ממני, למה הוא לא כמו כול שאר האנשים נותן לי יחס אחר ומזוין כי אני עיוורת לעזאזל.
הכול שחור מסביבי, הכול מלא אפלה ניצחית, אני כול כך מתגעגעת לצבעים אחרים פרט לשחור, אני מתגעגעת ללבן, לצהוב הרך, לכחול וורוד.
הדבר היחידי שמצא חן בעייני בחי הזה, זה שהוא לא נתן לי יחס שונה בגלל שאני עיוורת.
נזכרתי בדבריו במסדרונות בדרך לפה, ׳לא אכפת לי שאת עיוורת, את בן אדם את לא צריכה לקבל יחס מיוחד!׳
הוא רואה אותי כבת אדם, הפעם ראשונה שזה קורה.
״אתה לא חייב להישאר פה, את יכול ללכת ולחזור עוד חצי שעה!״ אני אומרת לבסוף, אני לא רוצה שהוא היה פה במחיצתי, הנוכחות שלו מורגשת מסביבי.
״הייתי עושה את זה, אבל המנהלת תהרוג אותי אם היא תדע שהשארתי אותך לבד ויש מצלמות בכול המקום הדפוק הזה, אז אין טיפה של פרטיות פרט לחצר, אז תתרגלי!״ הוא עונה לי בעצבנות ספק יאוש, נשמע רחוק יותר ממני ממה שחשבתי.
״אז אני מחליפה בגדים!״ אמרתי בעצבים קמה לארון, המנהלת אמרה לי שהם כבר פרקו לי את המזוודה כדי לבדוק אם הברחתי לפה איזה משהו.
אני קמה ומגששת עם ידיי באוויר החדר בחיפוש אחרי הארון, ידיי פוגשות בקירות, מששתי את הקיר ואת האוויר עד שאני ימצא את הארון הדפוק הזה, וחי בכלל לא חושב לעזור לי.
עכשיו בקושי הרגשתי את הנוכחות שלו בחדר הזה.
לבסוף ידיי התנגשות בארון העץ ומהר מאוד איתרתי את הידיות הקרירות, משכתי את אחת הדלתות ופתחתי את הארון הדפוק, מגששת אחרי בגדים נורמליים.
לבסוף אני מוצאת מכנס שחור, על התווית שלו כתוב בכתב ברייל את צבעו, מושכת גופייה שלמעשה אין לי מושג איזה צבע היא כי אין לי כוח לבדוק.
פשטתי את בגדיי מעל גופי, לא מעניין אותי שחי רואה את הגוף שלי, אני בחיים לא ראיתי את הגוף שלי, ראיתי כשהייתי קטנה יותר אבל אני בקושי זוכרת את זה.
לבשתי במהירות את הבגדים על גופי הצנום והרזה, מחפשת שוב באוויר את המיטה עד שרגליי מתנגשות בדפנות ואני שוכבת על המיטה.
חי כבר לא נמצא בחדר, הנוכחות שלו נעלמה כלא הייתה.

הדלת נפתחת, ״צריכים ללכת ילדה״ קולו הגברי של חי נשמע בחלל החדר, אני קמה אט אט מהמיטה הלא נוחה עליה אני שוכבת בחצי שעה האחרונה, התסמינים של הגמילה עוד לא מופיעים עלי, הפעם האחרונה שלקחתי הייתה לפני יומיים.
בקרוב, עוד כמה ימים, הגמילה תגיע ולילות ארוכים ללא שינה יפריעו לשלוותי.
״איפה נעלמת?״ אני שואלת אותו, רוצה לדעת למה הוא עזב קודם למרות שהתעקש להישאר לפי דבריו כי המנהלת הכריחה אותו.
״יש לי כבוד לבחורות, אני לא ינצל את העבודה שאת עיוורת ויסתכל על הגוף שלך כשאת מתלבשת, אם אני יראה אותך ערומה זה רק בגלל שאני יזיין אותך לא משהו אחר״ הוא אומר את האמת הקשה בפרצוף, הוא אמיתי וכנה, עוד נקודת זכות.
״יזיין אותך?״ אני חוזרת על דבריו בשאלה, מגששת אחריו במסדרון הארוך לפגישה השבועית עליה המנהלת דיברה, הכול שחור, הכול אפל, בדיוק כמו הדממה.
הוא לא עונה, מתנהג כמו גבר, יודע לענות ולשתוק כשצריך, אבל לא יצטער על המילים שלו.
אני נותנת לשתיקה להשתלט עלינו בדרכו לפגישה הזאת ואף אחד מאיתנו לא שובר אותה כשהחושך ממשיך לעטוף אותי כבר כמעט אינסוף זמן.