דרך עיניים אדומות הכול ורוד – פרק 7

-נקודת מבט שיר אליהו-

אני עוברת את עידו הדפוק הזה שהחליט להתנגש בי, אפילו לא לעזור לי לקום.
אני שונאת אותו, אני שונאת את כול מי שבמוסד המזויין הזה, את כול מי שבעולם הדפוק הזה.
אני כושלת בדרך אל המזנון, נואשת להכניס מעט מזון לפי, הפעם אחרונה שאכלתי הייתה לפני שלושה ימים.
כול השאר סבלתי ייסורי תופת בגלל הסמים.
אני צועדת במסדרונות הלבנים, מרגישה כמו סצנה מסרט אימה על בית חולים נטוש, מרגישה כמו המפלצת במקרה הזה.
דלתות הכסף הכפולות המובילות למטבח ניצבות בסוף המסדרון, והמרחק בעייני אלפי קילומטרים ועד שאני אגיע לשם סוף כוחות רגליי.
אני מתחילה במסע הארוך אל המטבח, שומעת את הקול שבירכתי מוחי זועק לי מכול כיוון, כול כך קולני בתוך מוחי.
לעזאזל.
אני חייבת טיפה של קוקאין רק בשביל להסתים את הקול המחריש את אוזניי מבתוך ראשי.
זה מחרפן לי את השכל.
אני מרגיש כאילו עוברות שעות עד שהגעתי למטבח, אבל בעצם עברו רק כמה שניות ארוכות אולי דקה בודדה.
אני מועדת אך לא נופלת בדרכי אל המקרר בשביל פרי שישתיק את הקרקורים הדפוקים שמעצבנים אותי.
אני לוקחת תפוח אדום ונוגסת בו במהירות, שוחכת נימוסים, במיוחד נימוסים של אישה ואוכלת כמו חיה את התפוח האדום במיוחד אחרי שלושה ימים בהם לא אכלתי דבר.
אני זורקת את הנותר אל פח המתכת הניצב ליד הקיר, אני מתחילה לצעוד ברגליים כושלות אל היציאה מהמטבח שאני מגלה שלא נישאר לי עוד שום עיניין במטבח הגדול והריק הזה.
שוב אני חוזרת למסדרון הארוך כול כך, שוב אני חוזרת לתעות במסדרונות הרבים הלבנים והארוכים.
והדבר הזה שממלא את הלב שלי במשך כול שעותיי שאני ערה, פוקד אותי שאני ישנה, אני כול כך רוצה לקחת סמים, אני כול כך רוצה להסניף קוקאין.
אני מתגעגעת לכול התסמינים כשלוקחים, העיניים האדומות הבוהקות מדמעות, השפתיים הרועדות המתעקלות לחצי חיוך מסומם.
אני כול כך מתגעגת לזה לעזאזל!
אני נתמכת ביד אחת בקיר הלבן לידי, כמו עיוורת המגששת באפלה אני ממשיכה לתעות במסדרונות הארוכים והלבנים, ונותנת לכול הרצונות שלי להשתלט עלי ולסנוור אותי.

ברגליים כושלות ובמעידות רבות בדרך אני מגיעה למסדרון הלבן המלא חדריי שינה, המוסד הזה, הוא כמו כלא, בית סוהר בשבילנו.
מתקדמת אל דלת חדר השינה שלי, נעצרת באמצע על כך שדלת חדר השינה של עידו פתוחה לסדק צר ורגליים מבצבצות.
עד כמה שאני שונאת אותו, אני עדיין מתקדמת אל הדלת של חדרו לראות איפה הוא.
הוא יכול להימצא מת.
אני פותחת בדחיפה קלה את הדלת, זה לוקח ממני את כול הכוח שעוד נותר בי.
הוא שוכב על הרצפה, העניים שלו סגורות ונשימות ספק חירחורים יוצאים מהחזה שלו.
אני כושלת על ברכיי לצידו, מנערת את כתפו שיקום, ״קדימה עידו, תתעורר״ אני מנסה לשכנע את עצמי שהוא בסדר, אבל אף אחד מאיתנו במקום הזה לא בסדר.
הנחתי את שתי אצבעותיי על העורק הראשי של צווארו, הדופק שלו כול כך חלש שאם הנשימות שלו לא היו קולניות הייתי בטוחה שהוא מת, רכנתי לפניו מצמידה את שפתינו ומתחילה להנשים אותו.
עוברות שניות ספורות והוא מתעורר תוך כדי שיעולים, מבטו פוגש בשלי, מבט מוזר מעיניו הכחולות כהות.