דרך עיניים אדומות הכול ורוד – פרק 3

-נקודת מבט מאי ברוך –

אני נכנסת אל חדר המגורים הקטן שבמוסד המטומטם הזה, הכול בגלל אחותי המפגרת שהייתה חייבת להכנס לחדר השירותים בדיוק בזמן שהסנפתי, אני מתגעגעת לכדורים, הדבר היחידי ששולף אותי מהצער ומהאבל, מהכאבים מאז שעידן מת, מאז שהוא נדקר הכאב לא עוזב אותי.
אני סוגרת אחרי את הדלת, אין מנעולים לעזאזל.
אני מתיישבת על המיטה הקשה, מתגעגעת אל המיטה הזוגית הגדולה שבביתי, בחדרי.
נשכבתי על גבי, נזכרת בלילות הארוכים לא שינה שעברו עלי בימים האחרונים, ועכשיו אני במוסד לגמילה מסמים, לעזאזל איך החיים יכולים להיות כול כל דפוקים, מעוותים, לא מוסריים, קשים, אכזריים.
אני עוצמת את עייני, והרצון הפועם בתוכי ממלא אותי בשנייה אחת בודדה וקצרה.
מרגישה כאילו אני טובעת בתוך ים אפל עמוק וכחול, הגלים חוסמים את הנשימה שלי ואני מתחילה להתנשף בחוזקה בחיפוש אחר אוויר.
הרצון הזה לכדורים שוב ממלא אותי, שוב עוטף אותי, שוב משגע לי את המוח בצורות שאי אפשר לתאר.
והכאב הנפשי והפיזי גדול כאחד.
אני טובעת בתוך הים הגדול, אוקיינוס שלם של רגשות וזיכרונות בולע אותי בתוכו ואני לא מוצאת אחרי טיפה קטנה של אוויר.
והרצון הכול כך עז שאי אפשר לתאר במילים מפעפע בתוכי בחוזקה, אני קמה לאט מהמיטה, הרגל רועדת בלי שליטה, ידיי רועדות גם הן, אני מאגרפת את ידיי לאגרופים קפוצים, מנסה להשתלט על הרעד העז שפוקד אותי, אני מתחילה להזיע מחום למרות שכול כך קר כאן מפתח האיוורור, בטח מזגן מרכזי.
אני קמה מהמיטה שנראת פתאום רכה ובולעת אותי לתוכה, אני מתחילה להזות, אני לא מצליחה להיגמל.
ברגליים רועדות וכושלות אני נכנסת אל חדר הרחצה הפרטי והקטן שבתוך החדר.
דמותי במראה הפשוטה משתקפת אלי בחזרה, הכול בצורה מטושטשת.
חם לי כול כך, באותו העת אני קופאת מקור, תחושות עזות וחזקות שאי אפשר לדמות אותן למשהו אחר.
אני מנסה להתרכז בדמותי במראה, שיערי דבוק מהזיעה למצחי, בידיים רועדות אני קושרת את שיערי הבלונדיני והארוך לקוקו מרושל העומד להתפרק.
עייני נמשכות כמו מגנט אל עבר עייני בהשתקפות, עייני אדומות, הוורידים בולטים ואדומים, השפתיים שלי סדוקות ויבשות.
אבל עדיין באיזה שהיא צורה מעוות ופיסכותית אני נזכרת במשפט מוכר, משפט מעוות ולא מוסרי.
דרך עיניים אדומות, הכול ורוד?

אני נותנת לאוויר צח לעטוף אותי, לקרר אותי מהחום ששלט עלי, לאוורר אותי מהקור שעטף אותי.
החצר הזאת נחמה יחידה בכול המקום הדפוק הזה.
אני מסתכלת מסביבי, אותו אחד שהראה לנו את החדרים ישב על ספסל פיקניק חום וגדול, הוא ניראה קפוא באותה תנוחה כבר במשך שעות.
אני אוזרת אומץ ללכת אליו, אולי הוא יוכל לעזור לי במקום המפגר הזה.
״היי״ אני לוחשת, בקושי הצלחתי לשמוע את קולי, אבל מסתבר שהוא שמע וענה, ״היי״ עונה בפשטות, יבש, עיניו נעוצות במשהו לא מובן בחצר הגדולה.
״יש לך אולי….״ אני חושבת אם לשאול אותו את השאלה, אולי יש לו כדורים, אולי הוא יתן לי כמה שאני אוכל להסניף להשקיט את הרצון הזה שמפעפע בתוכי.
״לא אין לי סמים מותק״ הוא עונה בלי ששאלתי וקם ממקומו, ״לאף אחד פה אין סמים אז אל תתאמצי״ הוא אומר ומתחיל להתקדם בחזרה אל בניין המגורים.
משהו בו משך אותי לעקוב אחריו, אין לי מושג למה אבל הרגשתי צורך ללכת אחריו.
הוא נכנס אל המסדרון של חדרי השינה, מתקדם לכיוון הקיצוני ביותר, נעצר ליד דלת צמודה לדלת חדר השינה שלי.
״עוקבת אחריי?״ הוא שואל בשקט, אני ממהרת להיכנס לחדרי בלי לענות, לחדר הצמוד לשלו.
הוא הזכיר לי כול כך את עידן, משהו בו היה כול כך דומה לעידן.
זה כאב ברמות מטורפות, אבל הרגשתי מזוכיסטית יותר כשרציתי להיות קרובה אליו יותר.
שמעתי דלת נפתחת, דלת החדר שלי נפתחה ואז נסגרת, לא הסתובבתי, לא ידעתי אם אני מוכנה לראות את מה שמאחורי.
הוא נעמד לצידי, מושיט את ידו פתוחה לעברי, ״מסניפה כדורים לא?״ הוא שואל בשקט, ״איך אתה יודע?״ אני שואלת בשקט לוקחת את שני הכדורים הקטנים ולבנים שנחו בתוך כך ידו השרירית והגדולה.
״אני מכיר את התסמינים״ הוא אומר בשקט מחזיר את ידו אל צדדי גופו, אני לאט מסתובבת לעברו, השיער, העיניים, החיוך, השפתיים, העתק מדויק של עידן, דומים כול כך אך בכול זאת שונים.
בדחף של רגע אני נצמדת אליו, מצמידה את השפתיים שלנו ומנשקת אותו, הוא לא מתנגד, הוא זורם איתי, מנשק אותי בחזרה באגרסיביות, בשנייה הבאה אני מוצאת את עצמי בלי חולצה רק בחזיה והוא רוכן מעלי מנשק את צווארי בלהט.