דרך עיניים אדומות הכול ורוד – פרק 19

-נקודת מבט מאור כהן-

ידייה הדקות מרפרפות מעל החתכים שנוצרו מהרצועות שכבלו אותי, סוף סוף אני משוחרר, סוף סוף הם נותנים לי להסתובב חופשי במוסד המזויין הזה.
רוח פרצים נושבת באוויר הפתוח, עבר מספר רב של זמן מאז הפעם האחרונה שהייתי בחצר, ימים, שבועות , חודשים… שחכתי כול תחושה של זמן.
גבי נשען על גזע העץ החום והעבה, נוי בתוך זרועותיי מלטפת את החתכים השורפים שעל פרקי ידיי, חצי שוכבים על הדשא הירוק צהוב המכסה את האדמה.
״מאור?״ קולה הדק והנשי קורא בשמי, שוברת את הדממה הרועשת של הרקע הסתווי מסביב.
״כן?״ שאלתי אותה, מרכין את פניי ומביט על פנייה היפים, היא מסתכלת על החתכים שעל מפרקי ידיי , מלטפת אותם, מרפרפת עם קצות אצבעותייה מעל השריטות האדומות.
״אנחנו נצא מפה אי פעם?״ השאלה שלה מרסקת אותי, איך אני יכול לשקר לה?
אני לא חושב שנוכל לצאת מפה, הגמילה לא תעזוב אותנו כול עוד נפשנו בנו, בגלל זה מאי וויתרה, עזבה את גופה, את העולם, רק כדי לברוח מהגמילה, היא התאבדה…
וכאילו מתוך מחשבותיי היא עונה בעצמה, ״השתיקה הזאת אומרת לי שלא…״ היא עונה, אפשר לשמוע את הדמעות נקוות בעינייה היפות, זה שובר אותי, לשמוע אותה מתפרקת בין זרועותיי.
״לא, בייבי, אולי יש עוד תקווה״ אני מנסה לשנות את דעתה, אומר בקול הכי רך שיש לי, אבל עדיין השקר כול כך ברור בקולי.
״אני אוהבת אותך״ היא לפתע אומרת, משנה את נושא השיחה, לא שיש לי התנגדות, אבל קולה שבור וזה מה שמדאיג ומעסיק את המוח שלי.
היא מרימה את מבטה אל פניי ונותנת לי תצפית מושלמת לעיניה הבהירות המבריקות המביטות היישר אל תוך עייני.
״אני אוהב אותך״ אני מלמל מתחת לנשימה, שפתיי נצמדות במהירות לשפתייה הורודות והרכות, מכניס אותה לתוך נשיקה עמוקה שהופכת מרגע לרגע לסוערת ותשוקתית.
אני כול כך אוהב אותה, הנימה היחידה שלי, התקווה שלי, הסיבה למה עדיין לא הרמתי ידיים.
נוי.