דרך עיניים אדומות הכול ורוד – פרק 18

-נקודת מבט אושר אלמליח-

המסדרון הארוך והלבן נמשך נצח בעייני, אני פונה אל דלת חדרה של מאי, הרגשה לא טובה מתפשטת בתוכי מהרגע שבו שמעתי רעשים מחדרה הצמוד לשלי.
הנחתי את היד על ידית המתכת הקרה, חם לי כול כך, זיעה מכסה את פניי בשכבה עבה, לא בגלל מאי, בגלל הגמילה המזויינת שעדיין פועמת בתוכי.
פתחתי לאט את דלת העץ הבהירה, הלב בקושי דופק, פעימה בדקה, זה לא מספיק בשביל להשאיר אותי חי, אני צעד אחד בודד מהמוות אבל במקום לשבת בחדר אני קם לעזור למפגרת הזאת.
הדלת נפתחת לאיטה לרווחה, והמחזה שנגד עיני גרוע יותר מכול מה שחשבתי, מכול מה שדמיינתי אי פעם.
זה לא מה שציפיתי לראות, לא רציתי לראות את המחזה המזעזע הזה מתנשא כנגדי.
היום התחיל גרוע ונגמר כגרוע עוד יותר, הרגע הזה היה כנראה בלתי נמנע, כמו שהמוות מהסמים הוא בלתי נמנע.
היא רק הקדימה את המכה.
לא ציפיתי לראות את הדבר הזה, לא העלתי אפילו על דעתי שכשאני יפתח את הדלת הזאת אני אראה את זה.
אראה את מאי תלויה מחבל, רגעים ספורים אחרי שהיא התאבדה.
מקדימה את המאוחר, מקדימה את המכה.

**

אף אחד לא מגיע להלוויה, רק ההורים שלה והחברות הקרובות שלה, ומהמוסד רק אני נמצא.
כולם שקועים עמוק מידי בחרא שלהם, בבוץ הטובעני בהם הם טובעים, נאבדים בפנים, בלי היכולת לצאת, ולא מעניין אותם מה קורה מסביב.
כולם עוזבים, באיזה שהוא שלב אפילו ההורים שלה עוזבים את הקבר דומעים, הבכי נשמע ממרחקים.
אבל אני נשארתי מול לוח השיש האפור עליו חרוט השם שלה, •מאי ברוך – 1996 – 2014•
אולי במציאות אחרת, בגלגול שונה, בתקופת זמן פחות גרועה משלנו, אולי הייתי מצליח לאהוב אותה כמו שהיא רצתה, כמו שהיא הסתכלה עלי.
היא אמרה לי שאני דומה לחבר שלה שנרצח, הכאבתי לה עם זה, היא סבלה כשראתה אותי במשך כול יום, כול היום, אבל אהבה את זה, להיות מזוכיסט, אהבה לראות אותי ורצתה אהבה בחזרה.
אבל כנראה שלבסוף, הסמים הכניעו אותה, היא הרימה ידיים, וויתרה.
וויתרה על הכול.
אולי במציאות אחרת, אולי בגלגול שונה, בתקופת זמן פחות גרועה משלנו, אולי הייתי יכול למנוע מבעדה לעשות זאת, אולי במציאות אחרת, טובה יותר מזאת היינו יכולים להיפגש ברחוב לא במוסד לגמילה מסמים .
ואולי… הייתי מצליח להחזיר לה את אהבה שהיא רצתה.
אהבה שלא היה בי כרגע לתת בשבילה.