דרך עיניים אדומות הכול ורוד – פרק 13

A-188 04/11/2013 1735 צפיות 6 תגובות

-נקודת מבט נוי פרץ-

קולו הגברי מהדהד בין ארבעת הקירות הלבנים, הדם השוטף את עורקיי פועם בתוכי לאט, הלב שלי דוהר באמצע החזה, אני לא חושבת שהוא דפק ככה מתישהו בכול מהלך חיי.
״אתה מה?״ אלה המילים היחידות שאני מצליחה לומר, המבט על הפניים שלו כועס, אפשר לשים לב לעצב בעיניו הבולטות והאדומות .
״את יודעת טוב מאוד מה אמרתי״ הוא מסנן בעצבים, פעם ראשונה שאני רואה את הערס שבו, צד ששנאתי מאז הכרנו לראשונה פה במוסד גמילה המפגר הזה.
״מה להגיד?״ אני שואלת אותו מבולבלת, למרות שאני רוצה להגיד שגם אני אוהבת, מאז העניים שלנו הצטלבו לראשונה האחת בשני.
״תגידי שאת אוהבת״ הוא לוחש, הוא מנסה להסתובב לעברי אבל הרצועות הקושרות אותו למיטה מונעות ממנו לזוז הרבה, ״אתה יודע שכן״ אני לוחשת בשקט לעברו, קולי לא גובר על לחישה רמה ושקטה.
״בקרוב אני יצא מפה אני מבטיח״ הוא לוחש לי שקרים, אני רוצה לצחוק, הרי מי מתאהב במוסד לגמילה מסמים, הרי סמים זה כרטיס חד צדדי למוות .
לפחות ככה זה בעיניי, בקרוב אני יגיע לאותו המצב כמו מאור, וגם אני יהיה במרחק פסיעה מהמוות.
אני רוצה לומר משהו, אבל ברגע שפי נפתח הדלת של החדר נפתחת גם היא ובכניסה עומדת המנהלת, עצבנית.
״נוי תצאי מפה מיד״ היא צועקת בחוזקה, ומאור מתחיל להשתגע, ״תשחררי אותי מפה לעזאזל!״ הוא צועק על המנהלת, ידו מתהדקת סביב ידי ואני לא יודעת ממי לפחד יותר, ממאור או מהמנהלת שצועקת עלי.
הכול משתתק, לא בגלל שהם הפסיקו לצעוק, אני מביטה על פניהם בפחד ופיהם רק פתוח וזז במילים וצרחות שאני לא שומעת, אף קול לא מגיע לאוזניי.
הדבר היחידי שאני שומעת זה את דפיקות הלב שלי והדם השוטף את עורקיי, מיד לאחר מכן, הכול שחור.

עלטה עוטפת אותי, דממה מחרישה את אוזניי, וההרגשה כאילו אני נשאבת לתוך ריק אפל, תחושת ואקום מורגשת בכול מקום , הכול שומם.
אני מנסה לפקוח את עיניי, אבל האפעפיים מסרבות נוע, הם לא רוצות להיפקח, הלב שלי פועם, בקושי…
אבל הדפיקות מורגשות מסביבי, בעלטה השחורה והאינסופית שעוטפת אותי מכול עבר, סוגרת עלי מכול פינה ופינה.
אני מתחילה במסע האבקות עם אפעפי שלא מראים סמנים להיכנעות, הם סגורות, הם לא נפתחות.
השקט נעלם, הדממה מתחלפת בדיבורים שקטים.
״עדיין יש שאריות סם בדמה״ הכול מוכר להחריד, אני מזהה את קולה של הרופאה במוסד המטומטם הזה.
״היא אפילו לא מתקרבת לגמילה״ המשפט נשמע חזק באוזניי לאחר כמה הימהומים, לעזאזל.
תחושה מוזרה התחילה למלא את החלל הפעור מסביבי, בתוכי, הרגשה ממנה אין מנוס או פתח יציאה, אני כלואה.
״כן הם היו ביחד״ המנהלת מאשרת שאלה שלא שמעתי בגלל שכול תשומת הלב שלי הופנתה אל ההרגשה המגעילה והמוזרה, הזרה אך בכול זאת מוכרת כול כך שנפלה עלי פתאום, חונקת אותי תחת משקלה האימתני.
״הם נערים״ הרופאה אומרת, והמאבק הארוך מגיע לסופו, האפעפיים סוף סוף מתחילות להיפקח.
אור בהיר מסנוור אותי, איני רואה כלום, לא מבחינה בשום דבר.
החשכה נסוגה לאיטה והאור תופס את מקומה, אך ההרגשה המוזרה עדיין מעיקה.
אני מבחינה לאט לאט בצבעים, תיקרה לבנה, קירות לבנים, הרופאה והמנהלת עומדות קרוב אל המיטה עליה אני שוכבת.
״אז מה בעצם גרם לה לאבד את ההכרה?״ המנהלת מביטה בכיווץ גבות בצרור דפים האחוז בין ידייה, בטח דוח מצב.
״חשש, בעיקר פחד, לחץ״ עונה הרופאה, מסדרת את משקפייה המרובעות בעלות המסגרת השחורה והעבה על אפה הסימטרי והקטן.
המנהלת באה להגיד משהו, אבל הרופאה קוטעת אותה, ״היא מתעוררת!״ קולה נשמע מתרגש.
לעזאזל חבל עיניי נפקחו, עדיף היה להישאר בעלטה הניצחית, אולי הרגע המיוחל היה מקדים את מועדו והורג אותי.
שהסמים סוף סוף ינצחו אותי.


תגובות (6)

זה מושלם, התיאורים, המילים הכל!! אני פשוט מכורה לסיפור הזהה תמשיכייי

04/11/2013 10:31

הכתיבה שלך מדהימה , נורא אהבתי (:
מחכה להמשך ♥

04/11/2013 11:08

תמשיכיייי

04/11/2013 11:29

מושלםםם תמשיכיי

04/11/2013 11:45

תמשיכייי

04/11/2013 13:31

תמשיכי :)

05/11/2013 10:23
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך