דרך עיניים אדומות הכול ורוד – פרק 12

-נקודת מבט מאור כהן-

הידיים עדיין כבולות, אני כבר לא מתפרע, אני לא יכול לזוז, כול הכוחות הנפשיים והפיזים כאחד נעלמו והתאדו מהגוף שלי.
חם לי כול כך, באותה מידה מזויינת אני קופא מקור, אני מרגיע כאילו העניים שלי עוד שנייה יוצאות ממקומן, והזיעה מכסה את כול פניי.
אני נזכר בפנים שלה , בפנים הכול כך יפות של אחותי הקטנה, והזיכרון באחותי מהר מושך מתוך עמקי ראשי את הזיכרון על התאונה.
את ההלוויה, הלוויה של ילדה בסך הכול בת 14 שנלקחה, בגלל נהג שיכור בן זונה שלא ראה לאן הוא נוהג, נכנס ישירות באחותי.
אני כול כך מתגעגע, אליה, אל הסמים, אל כול דבר שנותן לי מעט שקט פנימי.
החתכים והכאבים השורפים מהרצועות כבר בקושי מורגשים, נעלמים בין כול שאר הכאבים, בין כול שאר הרגשות והתחושות.
זה קשה, זה פאקינג קשה.
נמאס לי מהמקום הזה, להיות כלוא בחדר קשור למיטה ורק הקירות מארחות לי חברה, ״כול כך נמאס לי מזה!״ אני צועק לחלל החדר, אף אחד לא שומע את צעקותיי, רק אני וארבע הקירות המזוינים שמסביבי.
״בבקשה תשחררו אותי״ אני ממשיך לצעוק, מתפלל שאולי מישהו צופה במצלמות אבטחה, יראה שאני צריך עזרה ויבוא לעזרתי.
״אני לא רוצה להיות פה, אני לא שייך לכאן״ אני ממשיך לצעוק בעצבים לאוויר, הצעקות כבר שורפות לי את הגרון מרוב צרחות.
הלילות האחרונים יותר גרועים משבעת מדורי גהינום.
אני שומע רעש של חריקת צירים הצורמת בחוזקה באוזניי, דלת נפתח ואור בהיר חודר פנימה אל החדר, מסנוור אותי אחרי כול הזמן הארוך הזה בו הייתי באפלה, בחושך ועלטה ניצחית שעטפה אותי בזמן ששקעתי בתוך עולם דפוק ולא הגיוני של גמילה מזויינת ומייסרת.
אני מזהה אותה, שיער חום גלי וארוך הבוהק תחת מנורות הפלורסנט שבמסדרון הארוך מחוץ לחדר, עיניים כחולות בהירות כמו השמיים, כבר אין ספור זמן שלא ראיתי את הרקיע הגדול ללא הגבולות.
לפתע הכול ניהיה שקט, המוח שלי נדם לרגע קל חשבתי שגם ליבי עד שדפיקותיו המואצות הורגשו בכול גופי, ספק לנוי העומדת בפתח הדלת, ספק לגמילה הפועמות בעורקיי.
״אני לא נושך״ אני מדבר, מילים, אותיות, דיבורים, לא דיברתי עם בן-אדם כבר במשך ימים, רק צעקתי על ארבעת הקירות מסביבי, שלא משנה מי, שרק יבוא לשחרר אותי.
״אין לדעת״ היא עונה, נכנסת פנימה לאיטה, ופחות משנייה רעש סגירה הדלת מהדהד בין ארבעת הקירות המוכרים להחריד.
״בזה את צודקת״ אני מלמל, כמעט לעצמי אבל היא שומעת אותי בכול זאת, מתקרבת לעברי ומתיישבת על כיסא שלא שמתי לה אליו לפני כן.
הזיעה נוזלת על פניי, שפתי התחתונה שמוטה מטה, והעיניים צבועות אדום.
אבל זה לא מפחיד אותה, ואם היא הגיעה לפה זה אומר שגם הצרחות שלי לא הרתיעו אותה.
״איך אתה מרגיש?״ היא שואלת, ואני מתחיל לצחוק, היא באמת שאלה אותי שאלה כול כך דפוקה, אני עוד שנייה מת פה מהגמילה והיא שואלת איך אני מרגיש?
״כאילו הוציאו חלק חיוני מהגוף שלי, ובלעדיו אני לא מתפקד״ אני עונה, וזאת באמת ההרגשה, היא שאלה ואני עניתי תשובה, וההרגשה שמפעפעות בתוכי לא חדלה לרגע, אני רק בולם את הצרחות והצעקות, הזעקות לעזרה שרוצות לצאת מבעד לשפתיי.
״אתה פצוע״ היא עונה, ושוב אני מגחך, הדם קרוש, והחתכים מתחילים להגליד, הכאב מתעצם עם כול שנייה, והרצון הזה שאוכל אותי מבפנים לא נעלם גם לא לרגע.
היא מסתכלת עלי, נראת חסרת אונים, אני תוהה אם לבקש, בטח מנהלת המוסד כבר בדרך לכאן להוציא אותה מהחדר הזה, להרחיק אותה ממני, לא! , היא לא יכולה להרחיק אותה ממני, אני צריך אותה.
נשמע אבסורד בדיוק כמו חיי המגוחכים להפליא.
שקט מחריש אוזניים משתלט על החדר הקטן והסגור, הדממה מהדהדת בין ארבעת הקירות הלבנים שמסביבי, עם הרגעים שחולפים אני מרגיש קלאסטרופובי.
הכול סוגר עלי, באותה מידה הכול מרווח, המוח הדפוק שלי מתעתע בי, ההגיון המזויין שלי נעלם, ואני תלוי ברגשות שלי כעת, בכול מה שמתחולל בתוכי, הסערה החזקה שלא מפסיקה לגבור ולהתעצם בי.

שעות ארוכות ומייסרות של שקט חולפות, נוי לא עוזבת, רק יושבת בשקט לצד המיטה שעליה אני כבול, היד שלה מטיילת הלוך ושוב על גבי עורי החם והמזיע, היא איכשהו מנסה להרגיע אותי עם כול מה שקורה לי.
״נוי?״ אני קורא בשמה בשקט, תוהה אם לדבר, לתת לרגשות שלי לדבר מבעד לשפתיי, או להחזיר את ההגיון שלי לתפקד ולתת לאגו הגברי שלי לחגוג.
אני מוותר על ההגיון, אני לא במצב שאני וההיגיון מסתדרים, גם לא השפיות כול מה שנותר זה להסמך על הלב עם כול ההחלטות.
״כן?״ היא עונה לאחר דקה ארוכה, בדקה הזאת אני תוהה עם עצמי מה לעשות.
״למה את עוד פה?״ אני שואל ברכות, עדיין בולם את הצרחות שרוצות לצאת מבעד לשפתיי, לקרוע את השלווה ולחזור למצב בו הייתי לפני שנוי הגיעה.
״אני… לא יודעת״ היא עונה, מכווצת את גבותייה שידה עוברת לטייל על כף ידי ועל האצבעות הארוכות שלי, אני תופס את ידה בחוזקה, היא נבהלת, נרתעת, פחדתי שזה מה שיקרה.
״את מפחדת ממני?״ אני שואל אותה את מה שעל הלב שלי, ״כלומר… ממה שקורה לי?״ אני ממהר לתקן את דבריי, שהיא תבין יותר על מה אני מדבר.
״מה שקורה לך, קורה לכולנו״ היא לא עונה ישירות, מתחכמת, ומוצאת דרכים עקיפות לומר דברים.
״נוי… התכוונתי אם את, מפחדת ממני?״ אני שוב שואל אותה, מדגיש את דבריי, ולוחץ על כף ידה האחוזה בתוך כף ידי הגדולה והגברית.
היא מהנהת, בדיוק מה שפחדתי שהיא תגיד, מה שהיא תענה, שהיא כן פוחדת ממני, למרות כול מה שאני מרגיש.
״אני פוחדת… אני מרגישה שאתה עומד להיעלם״ קולה קורע את ליבי ממקומו, זורקת אותו הרחק הרחק ממנו, מבעד לארבעת הקירות המזוינים שמסביבי.
״להיעלם?״ אני מוצא את עצמי מגחך בקול רם, ראשה נד קדימה ואחורה, ״מאור, אתה…״ היא מתחילה לומר, לא ממשיכה עוצרת ומנגבת את דמעותיה ביד השנייה שלה, ביד המשוחררת בזמן שיש אחת עדיין אחוזה בתוך כף ידי.
״למה את עוד פה?״ שוב שואל אותה, מקווה לתשובה אמיתית הפעם לא לתירוץ מפגר שלא עוזר לי.
״כי אתה חשוב לי״ היא מלמלת כמעט לעצמה אבל אני בהחלט שומע בגלל השקט שמהדהד בתוך החדר, אני נבוך כול כך.
לא בגלל מה שהיא אמרה, מה שהיא אמרה רק מוסיף לאגו הגברי שלי, אבל אני נבוך בגלל שהיא רואה אותי במצב הזה, במצב של גמילה שאני קשור למיטה.
העיניים אדומות, זיעה מכסה את כולי, והרגע בו אני אתפוצץ קרוב כול כך.
כמו פצצה מתקתקת שהשעון עצר מתקרב אל הסיומת.
״נוי?״ קראתי בשמה היפה, המהום קל נשמע ממנה, אני אוזר את כול האומץ שלי, למעשה, מה כבר יש לי להפסיד עם המצב אליו הגעתי בחיי.
״אני אוהב אותך״ אני נותן לרגשות שלי לדבר מבעד לפי, וידה השנייה מתהדקת סביב הידיים האחוזות שלנו.