דרך עיניים אדומות הכול ורוד – פרק 11

-נקודת מבט מאי ברוך-

אני מסתתרת בתוך החדר שלי,מרגישה שאני הולכת להשתגע מכול שנייה שעוברת לאיטה.
אני מתחילה להזות, מתחילה מדמיין כול מיני דברים לא אמיתיים, מתחילה לדמיין את הפנים של עידן מולי, שהוא מדבר אלי, צועק עלי, שואל אותי למה אני במצב הזה.
דמעות מרות ושורפות זולגות במורד לחיי שאני מקשיבה לקולו הדמיוני מהדהד בין קירות החדר הקטן והאטום.
אני לא יכולה לברוח, לא יכולה ללכת מפה, לא כול עוד אני מדמיינת דברים.
אני חייבת להסניף שוב כדורים, שישתיקו את הקולות הרועמים בראשי, יעלימו את הלילות ללא שינה, את הדמויות הדמיונות שמופיעות מולי.
הוא לא עוזב אותי, כאילו הוא עוקב אחרי, עושה כול מה שאני עושה, הוא מדבר אלי ואני מרגישה שאני עוד שנייה הולכת להתחרפן על כול הראש והשפיות והדעת יעזבו אותי.
ואז זה מכה בי כמו ברק ביום בהיר, אושר הביא לי כדורים , כדורי משככי כאבים לבנים וקטנים שעד עשיו נחים על שידת הלילה שלי.
אני מנסה לקום מפינת החדר, אבל עידן הדמיוני כאילו מונע ממני לקום, הוא רוצה שאני ישאר מחורפנת על כול הראש, שאני ימשיך לראות דמויות, לשמוע קולות. לשמוע אותו.
אני כושלת על רגליי, מנסה שוב לקום אך נופלת במהירות, כאילו הגמילה כובלת אותי באזיקים לקרקע הקשה, לא רוצה שאני יעזוב אותה.
אחרי זמן שניראה כנו נצח אינסופי בעיניי אני מצליחה להגיע לשידת הלילה לצד המיטה, לקחת את אחד הכדורים הלבנים ולמשוך אותו אלי.
אני לא מפסיקה להתנשף, כאילו רצתי עכשיו ריצת מרתון של אלפיים קילומטר.
הכדור הקטן בין ידיי ,כול עולמי, אם האבד אותו חיי יאבדו גם הם, לפחות בעיניי.
הנחתי בעדינות את הכדור על הרצפה הקרה, שולפת מהמגירה ספר גדול ועבה ובעזרתו מועכת בחוזקה את הכדור הקטן לאבקה לבנה, בעיניי כמו אבקת זהב ששווה מליונים.
אני מתכופפת, סותמת נחיר אחד ומסניפה מעט מהאבקה הלבנה וצחה אל אפי.
תחושת אופורייה מיד משפיעה עלי, אני מרגישה בעננים הכי גבוהים בשמיים, תחושה עלאית אדירה שאני לא מצליחה לתאר במילים פשוטות.
אני מרימה עם האצבע עוד קצת מהאבקה הלבנה ומכניסה אל הפה, האבקה מהר מתמוססת עם הרוק, התחושה כול כך טובה, כול כך מושלמת, כול כך גרועה באותה המידה.
אני מרגישה איך זה משפיע עלי, אני מרגישה את התחושה הזאת ממלאת אותי בפנים, כמו פקעת עצבים אחת גדולה ומאושרת שעומדת להתפוצץ, ולעזאזל אני אוהבת את זה כול כך!