דרך עיניים אדומות הכול ורוד – פרק 10

-נקודת מבט אושר אלמליח-

אנחנו יושבים בחדר הגדול, על כיסאות עץ המסודרים במעגל גדול של עשרה.
כולם מחכים לחי שתמיד מגיע אחרון, מאי יושבת מולי, עינייה לא יורדות ממני לרגע לא משנה כמה אני מתעלם ממנה.
זה ששכבנו זה היה דחף של רגע, אני לא רוצה להיכנס למערכת יחסים מזויינת, אף פעם לא רציתי, אני פרפר וככה טוב לי.
ולעזאזל זה מכון לגמילה מסמים, זה לא מקום של אהבה דפוקה בלי ערך.
חי סוף סוף נכנס לחדר הגדול והריק פרט למעגל הכיסאות ולנו, אחריו נכנסת בחורה כנראה חדשה שלא הגיעה עם השאר, היא נראת מוזר, שונה.
חי מתיישב על אחד הכיסאות הפנויים, ליד עידו שניראה טבוע בתוך הזבל של עצמו, הגמילה ניכרת על כול סנטימטר בפניו.
הבחורה שנכנסת אחריו מתקדמת אל המעגל עד שהיא נתקלת בכיסא ריק לצידו של חי, ומתיישבת, עינייה מזוגגות באוויר, לא קשובה, נראת אחת שלא פה נפשית.
עיניה בוהות באוויר לכיון הרצפה בזמן שהמנהלת מתחילה לדבר.
אני לא מקשיב, אף אחד לא רוצה להקשיב לדברים המשעממים שהיא אומרת, תכף היא תתחיל עם סבב התורות שכול אחד מספר איך הוא הגיע לכאן, משהו שהיא עושה תמיד כשחדשים מגיעים.
״אושר, אתה רוצה להתחיל?״ היא שואלת, אבל כרגיל היא מציבה עובדה מזויינת, אני מהנהן פעם אחת בראש בליל ברירה.
״תציג את השם שלך, כמה זמן אתה פה,למה אתה מכור, בן כמה אתה,איך אתה ניראה? ואיך עבר עלייך השבוע״ היא אומרת, חלק מהשאלות מפגרות לחלוטין, איך אני נראה? , שאנשים יסתכלו עלי ויראו איך אני נראה.
״אושר אלמליח, בן 18, שיער חום ועיניים חומות, גבוה, עם שרירים, אני פה חודשיים, אני מכור לגז מזגנים, והשבוע עבר עלי בסדר״ אמרתי בלי שום חשק להאריך, אף אחד לא הסתכל עלי, אף אחד לא הגיב.
״שיר, תורך״ היא פונה לשיר שיושבת בכיסא מצד ימין הקרוב אלי.
״קוראים לי שיר אליהו, אני בת 15, יש לי שיער בצבע שטני בהיר ועיניים ירוקות דבש בהירות, אני לא גבוהה ולא נמוכה, אני מכורה לקוקאין, אני פה שבועיים, והשבוע עבר בסדר״ ענתה פחות או יותר כמוני, עיינה נעוצות ברצפת האריחים הלבנה מבריקה, אפילו לא טורחת להרים את מבטה, ״את לא רוצה לפרט קצת איך עבר עלייך השבוע?״ המנהלת פונה שוב לשיר, אבל שיר רק מנידה בראשה לשלילה.
״עידו?״ המנהלת פונה עכשיו לעידו, הוא ניראה חושב, לא מדוע למה שהולך מסביבו.
שקוע בתוך החרא של עצמו, כמו כולם במקום המזויין הזה שקועים בתוך בוץ שקשה לצאת ממנו.
״אני עידו אזולאי , בן 18 שיער שטני בהיר, עיניים כחולות כהות, גבוה ושרירי, הולך תמיד עם כיפה, אני מכור לקוקאין, אני פה חודש, והשבוע עבר עלי כמו על כול שבוע של מישהו שמנסה להיגמל מסמים״ ענה בעצבנות, חוזר למחשבות שלו שהוא בוהה בנעליי הספורט המותגים שלו, הוא שוב חוזר להיות כמו קודם כאילו הוא לא מודע למה שקורה מסביבו.
״אלכס, תציגי את עצמך״ המנהלת פונה הפעם אל הבחורה החדשה שנכנסה עם חי, כולם לפתע מרים את מבטיהם השקועים בכול דבר שהוא, ועוברים להביט בבחורה החדשה, כולל אני שעד עכשיו בהיתי ושיחקתי בטבעת העבה החרוט עליה פסוק מהתורה שעל אצבעי.
״קוראים לי אלכס ג׳נסן אני במקור מארצות הברית, אני בת 17 ואני עיוורת״ כולם היו מופתעים, כמה מלמולים בין מאי לנוי נשמעו ברקע , מלמולים לא מובנים, עכשיו הבנתי את השאלה המוזרה של המנהלת שכול אחד יתאר את איך שהוא ניראה.
״הייתי מכורה לפטריות הזיה, גראס, ועכשיו לקוקאין, תחילת השבוע עבר עלי בסדר, לפני יומיים לקחתי את המנה האחרונה שלי ועכשיו שום דבר לא בסדר״ היא מסיימת לדבר, עיניה עדיין מזוגגות באוויר לכיוון הרצפה, אין לה על מה להסתכל, אין לה מה לראות, אז היא פשוט לא מסתכלת על כלום.
״חי?״ המנהלת פונה לחי שיושב ליד עידו ומדבר איתו בשקט על משהו, לעזאזל שידברו כבר אני רוצה ללכת מפה כמה שיותר מהר.
״חי אברג׳ל, אני בן 19 וחצי, שיער חום כהה, עיניים כחולות בהירות, קעקועים, גבוה ושרירי, הייתי מתאגרף מקצועי לנוער פעם לפני המוסד הזה, אני מכור לחשיש ולכול דבר שאפשר לעשן ולהתמסטל ממנו, אני פה חודש וחצי, אין לי כול כך תסמינים״ הוא מסיים לדבר במהירות, הוא משקר, הוא חושב שלא שמים לב לצעקות שלו בלילה מהסיוטים, לזיעה שמכסה את הפנים וכול שאר תסמיני הגמילה המזוינים ,הוא חוזר לדבר עם עידו שלפי מה שהבנתי הם מדברים על מאור שלא נמצא כאן, הוא באחד החדרים קשור למיטה ונמצא בשיא הגמילה.
״מאי, תורך״ המנהלת פונה למאי שמדברת עם נוי, הם מפסיקות לדבר ומאי מספרת כמו כולם על עצמה הרי היא חדשה פה.
היא מכחכחת בגרונה ועוברת מלהביט בנוי להביט למרכז הרחבה שבין מעגל הכיסאות.
״קוראים לי מאי ברוך, אני בת 17, יש לי שיער בלונדיני ארוך, ועיניים חומות בהירות, יש לי גומות עמוקות, ואני בגובה ממוצע, היום הגעתי לפה, ואני מכורה להסנפת כדורים מרוסקים, הפעם האחרונה שלקחתי לפני שבוע, עבר עלי השבוע האחרון נוראי, בקושי ישנתי במשך ימים, כמו כול מישהו שמנסה להיגמל״ היא אומרת מחייכת חצי חיוך נטול הומור שיורד במהירות ועוברת להביט בנעליה כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם.
היא לא מעניינת אותי, אבל אחרי ששכבנו קשה להוציא את המראה של הגוף שלה מהראש שלי, היא כוסית, בזה אין ספק, אבל לא יהיה פה שום דבר מעבר, וגם היא יודעת את זה, ואם היא לא יודעת אני יגיד לה את זה בפרצוף, אני לא מתבייש.
״נוי?״ המנהלת פונה לנוי שיושבת צמוד למאי מצידה השמאלי, ״אמ.. נוי פרץ, בת 16, שיער בצבע חום כהה גלי, עיניים כחולות בהירות, רזה, גבוהה, אמ.. אני גם שחומה, אני במוסד הזה כבר שבוע וחצי, אני מכורה לכדורים, כול השבוע הזה העברתי בסיוטים גם כשאני ערה, אני כול כך רוצה שוב לשתות כדורים, אבל אני פה בשביל להתנקות מסמים, אז אין מצב לצאת מפה בזמן הקרוב״ היא מסיימת לדבר, לעומת האחרים היא לא מתביישת ומסתכלת לכולם בעיניים שמסתכלים עליה.
המנהלת שוב מתחילה לדבר, כולם חוזרים לשקוע בתוך עצמם והחרא שהם מתמודדים איתו.
״יש גם את מאור שלא נמצא פה אולי הוא יגיע לפגישה הבאה״ אומרת המנהלת ממשיכה בכול מיני תוכניות שהיא מכינה לשבוע, את לוחות הזמניים המוכרים כבר להחריד במקום הזה, וברגע שהיא אומרת שאנחנו משוחררים כולם קמים במהירות וממהרים כמה שיותר לצאת מהחדר הגדול הזה, לברוח ממעגל הכיסאות השנוא הזה, המתועב על ידי כולם.