דרך עיניה- סיפור חדש (פרק 1)

עברו כמעט שלושה חודשים מאז שזה קרה, מאז שהיא מתה, ועדיין הרגשתי כאילו שמעתי על מותה רק אתמול. הרגשתי את גופי מצטמרר למחשבה, הלב שלי הגביר את קצבו והנשימה שלי נהייתה כבדה יותר. הקיץ הסתיים בהינד עפעף, זה היה כאילו אני רואה אותו כמו בקלטת שאני מריצה קדימה, הימים נהיו מטושטשים, וההרגשה היתה חלולה. הלימודים התחדשו שוב וצעדתי במסדרונות בית הספר בשנה האחרונה שלי בתיכון, כאילו אוליביה אף פעם לא דחפה לגרונה משככי כאבים, גורמת לעצמה להתמוטט, וגורמת ללב שלה לעצור, משאירה אותי מאחור בתהייה, בחוסר אונים, בלי להבין מה קרה. זה היה כאילו היא אף פעם לא היתה קיימת מבחינת כולם, אבל מבחינתי, כול פעם שעצמתי את עיניי כדי לישון, או פקחתי את עיניי ליום חדש, ראיתי רק אותה.
אוליביה סטון היתה החברה הכי טובה שלי עד כיתה ח'; הכרתי אותה מגיל שלוש, גדלנו יחד והתבגרנו זו עם זו. חלקנו סודות שאף פעם לא סיפרנו לאחרים, היינו בלתי נפרדות, בילינו כמעט כול יום זו עם זו. הייתי כמו בת בית בביתה והיא בשלי. אוליביה היתה כמו אחות בשבילי.
ואז הקשר בינינו ניתק. לא קרה שום דבר דרמטי, לא רבנו זו עם זו, שום בחור לא היה בתמונה, זה היה פשוט חלק מעניין ההתבגרות, אני מניחה; לפעמים חברויות מתפרקות ללא סיבה אמיתית.
אוליביה התיידדה עם ויולט לואיס בכיתה ח'; ויולט לואיס היתה הבחורה הכי יפה והכי מקובלת בשכבה שלנו, זה היה הישג מכובד להתחיל לבלות איתה, משהו שלא כול אחת יכולה לעשות. אוליביה הרגישה מוחמאת מזה שויולט החלה להתייחס אליה ואט אט היא התרחקה ממני. היא הוזמנה למסיבות, לבילויים פרטיים איתה ועם חברותיה, לערבי למידה, והיא החלה לבלות איתה כמעט כול יום. לי כבר לא היה מקום בחייה.
אז היא התרחקה ממני יותר ויותר עם כול יום שעובר ולבסוף הקשר בינינו נהיה כול כך מנוכר שזה היה כאילו אנחנו שתי בנות שרק לומדות ביחד ומעולם לא החליפו מילה ביניהן.
האם נפגעתי? כן. נפגעתי מאוליביה, נפגעתי מהעובדה שאני לא הייתי מספיק טובה להיות מוזמנת לכול האירועים שאוליביה היתה מוזמנת אליהם, נפגעתי מזה שאוליביה מיהרה לזרוק אותי לכול הרוחות ברגע שהיה לה הזדמנות להיות פופולארית.
ראיתי אותה מתהלכת עם ויולט וחברותיה במסדרונות בית הספר כאילו כול העולם בהישג ידיהן, בחצאיות קצרות ועקבים נמוכים, מחשוף שהיה מספיק נמוך כדי להראות את מה שצריך אבל לא מספיק כדי לתת למורים ולמנהלת להכריח אותן להחליף את הבגדים. זאת היתה אוליביה שונה לגמרי, זאת היתה אוליביה פופולארית וסטייליסטית, שופעת ביטחון ואהודה, קורנת וחייכנית, ולחלוטין נהנית מכול תשומת הלב.
בכיתה ט', אוליבר ריד נדלק עליה והתחיל לחזר אחריה, לאחר כמה שבועות שניהם התחילו לצאת וכול השכבה דיברה עליהם. אוליבר ריד היה בנבחרת הכדורסל של בית הספר והוא היה חתיך ופופולארי, כול מה שצריך כדי להשלים את המהפך של אוליביה סופית.
אני ואוליביה לא חזרנו לדבר, היינו כמו שתי זרות חולפות על פני השנייה מבלי להרים זו אל זו אפילו מבט. אני כעסתי עליה יותר מדי, ואני לא יודעת מה הבעיה שלה היתה איתי אבל היא לא חזרה להתקרב אליי.
לפחות לא עד אותו יום לפני חצי שנה, לאחר שיעור ספורט, כששתינו נשארנו לבד בחדר ההלבשה. זאת היתה הפעם הראשונה מאז הרבה זמן ששתינו היינו יחד באותו מקום לבד.
"היי הייזל," היא אמרה לי בשעה שלבשתי את בגדיי.
שיערה הבהיר היה אסוף על קודקוד ראשה ופניה החיוורות נצצו מזיעה. עיניה הירוקות הביטו בי במבט מהוסס.
"היי," הסתכלתי עליה מעט מופתעת. לא זכרתי מתי היתה הפעם האחרונה שניהלנו שיחה זו עם זו.
"מה שלומך?" היא שאלה.
"בסדר…" עניתי והמשכתי להתלבש. לא הבנתי אז, למה היא פונה אליי בכלל.
"ראיתי כמה ציורים שלך בתערוכה של סוף הסמסטר, הם ממש טובים…" היא המשיכה.
"תודה."
"לאיזה אוניברסיטה את רוצה להירשם לאחר התיכון? יש לך רעיונות?"
"יש לי כמה…" הבטתי בה בחשדנות בשעה שסגרתי את הארונית שלי והרמתי את התיק שלי אל הכתף. לא הבנתי למה היא משוחחת איתי עכשיו כשהיא התעלמה ממני במשך שנים.
"אני חושבת אולי אוניברסיטה בניו רק," היא אמרה. "אולי מסלול שקשור לאופנה…"
מילדותה אוליביה אהבה אופנה וכול מה שקשור לעניין. לפחות בזה היא לא השתנתה, חשבתי לעצמי אז.
"את רוצה ממני משהו?" שאלתי אותה בבוטות. עדיין כעסתי עליה באותו זמן, לא רציתי להתנהג כאילו לא קרה דבר בינינו בשעה שהיא ניתקה אותי לחלוטין מחייה ללא התראה.
"אה…" היא הסמיקה והסיטה את עיניה במבוכה. היא פתחה את הארונית שלה. "לא, אני לא רוצה כלום." היא הוסיפה במלמול כשהיא מוציאה מגבת מהארונית כדי להיכנס למקלחת.
"בסדר, אז להתראות…" אמרתי לה בקרירות והפניתי אליה את גבי והתחלתי לפסוע לכיוון היציאה כשהיא קראה לי שוב.
"הייזל," עצרתי לשמע קולה והסתובבתי להביט בה. עיניה הירוקות לפתע נראו עצובות ועגמומיות כשהיא הביטה בי. "אני מצטערת…" היא אמרה. הקול שלה הדהד בחדר ההלבשה.
"על מה?" שאלתי.
עיניה הירוקות בחנו אותי לכמה שניות ואז אמרה, "על הכול…".
הסתכלתי עליה בבלבול מסוים. לא הבנתי מה פשר ההתנהגות שלה, מה השתנה, ואז היא הסתובבה והלכה למקלחות מבלי להוסיף מילה נוספת.
שלושה חודשים לאחר השיחה הזאת, השיחה האחרונה שניהלתי איתה, היא התאבדה.