דקות ספורות של אושר- פרק 9

"בוקר טוב." אמרה אמא פותחת את הווילונות בחדר שלי לרווחה, הופכת את החושך ששרר שם לאור מסמא.
"אמא, מה את עושה?" שאלתי אותה מסננת מבין שפתיי מנגבת את הדמעות שנשארו לי מאתמול בלילה שבכיתי את חיי.
מאז שדניאל הלך ככה אני מרגישה כאילו ניהיה לי חור בלב, כאילו שמישהו שבר לי אותו.
אבל לא הבנתי איך דניאל יכול לשבור לי את הלב לפני שהייתי איתו בכלל, לפניי שהבנתי את הרגשות שלי כלפיו לעומק.
לא הרגשתי את ההרגשה הזאת בערך שנה, מאז שתום בגד בי.
זה משגע אותי שאני מרגישה כל כך חלשה לידו.
"תתלבשי ותרדי למטה היום אני לוקחת אותך לבית ספר, אנחנו צריכות לדבר." אמרה בקול תקיף שלא אפשר שום מקום לפשרה.
היא יצאה טורקת אחרייה את הדלת, בדיוק כמו שדניאל עשה רק שהיא לעומתו, תחזור.
נשמתי נשימה עמוקה קמה מהמיטה בוחרת בגדים בעיוורון מהארון ונכנסת למקלחת.
נראיתי זוועה, עיניי היו אדומות ונפוחות מחוסר שינה, שיערי נראה הפוך כנראה מכול הפעמים שהתהפכתי מצד לצד במיטה בחוסר מעש.
הפעלתי את המים החמים נכנסת למקלחת במהירות, ויוצאת ממנה אחריי כעשרים דקות, מלבשת ומצחצחת שיניים.
הסתכלתי במראה נראיתי יותר כמו עצמי, לין הרגילה מבלי כך הסיבוכים בחייה שהתחילו לפני כמה ימים.
סירקתי את שיערי וסידרתי אותו, ועושה את שאר האירגונים הרגילים שלי.
לוקחת את התיק ויורדת למטה באיטיות ובעצלות.
פיהקתי פיהוק גדול והלכתי לכיוון המטבח, רואה את אמא יושבת שם שכוס מיץ תפוזים בידה, וצלחת ריקה למחצה מולה.
"בוקר טוב." היא אמרה מורידה את המשקפיים הגדולות שהיו על עינייה.
"בוקר." אמרתי לה ללא כוח לדבר, ומנסה שלא לחשוב בכלל על השיחה שהולכת לצפות לי במכונית.
"בואי, הולכים." אמרה מסיימת את המיץ שבידה במהירות תופסת במפתחות שהיו לצידה מתחילה ללכת לכיוון המוסך.
"באה, באה." רטנתי לוקחת את הארוחה שהלדה הכינה לי ומכניסה אותה לתיק במהירות.
הלכתי למוסך, שצעדיי נשמעים בחוזקה מסביבי בגלל עקבי הפלטפורמה ששמתי, אני לא כל כך גבוה כדי ללכת מבלי עקבים, ליד כולם אני גמדה.
אמא שלי כבר הגיעה אליי עם המכונית הכסופה שלה מסמנת לי להיכנס.
נכנסתי בלית ברירה, לנסוע עם אמא שלי בבוקר זה לא היה אחד מהתחביבים שלי, העדפתי לנסוע לבד בג'יפ הגבוהה שלי, בשקט שלי ובזמן שלי.
היא החלה בנסיעה אל מחוץ לבית, משתלבת עם התנועה שבכביש המהיר.
"לא מוצא חן בעיניי החבר הזה שלך דין. אני לא רוצה שתמשיכי להתראות איתו." אמרה לי לפתע אמא ללא שום הקדמות הסתכלתי עלייה המומה, רואה את פנייה נעוצות עדיין בכביש.
" חג המולד הגיע מוקדם השנה?" שאלתי אותה בציניות:" אני חושבת שעברתי את הגיל שבו את היית בוחרת לי חברים." אמרתי לה בארסיות, מתפלאת מבקשתה הבלתי אפשרית, היא רוצה שאני יפסיק להיפגש עם החבר האמיתי היחיד שיש לי.
"זה לא מעניין אותי שהוא לא מוצא חן בעינייך" אמרתי לה בתקיפות לפני שהיא בעצמה תתחיל לדבר.
"את מאשימה אותי? תסתכלי עליו הוא בן תשע עשרה שמסתובב עם ילדה בת שש עשרה, ואת עוד אומרת לי שאין לי סיבה לדאגה." שאלה אותי מנתקת את מבטה מהכביש ומסתכלת עליי במבט כבד.
היא עצרה שהרמזור התחלף לאדום והבית ספר לא היה רחוק מכאן.
ולרגע באמת שקלתי ללכת ברגל לבית הספר אבל היא כבר המשיכה בנסיעה.
"אמא אל תשחקי את עצמך הדואגת עכשיו, שתינו יודעות טוב מאוד שזה בגלל שהוא קילל את דניאל." אמרתי לה בלסת חשוקה כל כך כועסת עליה.
היא הזעיפה את פנייה, לא מנסה אפילו להכחיש את דבריי.
"זה לא ייאמן." מלמלתי לעצמי.
"לין תקשיבי לי טוב את לא מדברת אליי ככה יותר.
אני לא מוכנה לסבול יותר את ההתנהגות הזאת שלך, אני היא אמא שלך.
ואם את לא מוכנה להתרחק ממנו לפחות תדאגי שהוא ייתרחק ממני, אני לא רוצה לראות אותו אצלנו בבית יותר." אמרה לי בצעקה ואני רק שתקתי מחכה לרגע שתעצור בבית הספר.
שהיא חנתה סוף סוף שמתי את התיק על גבי, פותחת את הרגל עם חצי רגל בחוץ מתעכבת במחשבותיי ולאחר התלבטות קצרה החלטתי להגיד את זה.
"את מנסה להרוס לי כל דבר טוב שיש לי בחיים, את מנסה לשלוט עליי כאילו אני בובה שלך, אבל אני לא.
אמא אני בן אדם תדעי את זה כבר." אמרתי לה יוצאת מהאוטו.
"תודה רבה על בוקר חרא." אמרתי לה טורקת את הדלת בחוזקה לא מעבירה עלייה אפילו מבט אחד.
הרגשתי את הדמעות מציפות את עיניי אך לא נתתי להם לצאת.
אני לא יישבר.
נכנסתי לכיתה מחייכת חיוך גדול ומזויף.
היא לא תשבור אותי.
אבל ידעתי שבמערכה הזאת אני לבד.