דקות ספורות של אושר- פרק 6

"לין משפחת פולוק הגיעה." שמעתי את הלדה עוזרת הבית שלנו אומרת לי ודופקת כמה דפיקות על דלתי.
לא עניתי לה,ופרטתי עוד כמה פריטות על הגיטרה שלי עד שנשמעו עוד דפיקות.
"אני באה, אני באה." אמרתי ברטינה מניחה את הגיטרה בזהירות על המיטה.
פתחתי את הדלת במהירות רואה את הלדה המופתעת, צחוק לא נשלט נפלט לי מתגובתה.
עברתי אותה מבלי להגיד לה מילה, עדיין מצחקקת מעט.
ירדתי במדרגות במהירות מנווטת את דרכי בבית הענק הזה אל הסלון.
שמעתי דיבורים, ורשרושים של מפיות, ונקישות של כפיות.
ידעתי כבר שהם בחדר הזה שם.
וידעתי מה המשימה שאמא שלי הטילה עליי לעשות, שנאתי אותה.
נשמתי נשימה עמוקה מנסה להסתגל למחשבה, שאני הולכת לעמוד בפניי האנשים שמרטיטים את כל חושיי בעצבים ולדבר איתם.
"ההצגה מתחילה." מילמלתי לעצמי נותנת לעצמי שעה אחת בלבד להיות איתם ואז לברוח לחדר שלי בשקט.
לבשתי על פניי חיוך גדול, ונכנסתי לחדר.
"בוקר טוב." אמרתי להם בברכה בוחנת אותם בעיניי.
לאן פולוק הייתה אותה תסרוקת מזעזעת שהייתה לה אתמול וחליפת עסקים שנראיתה חדשה.
דניאל נראה אותו דבר, מדהים בלי להתאמץ בכלל.
"אדון פולוק לא פה? כמה חבל הוא יפספס את מה שרציתי לומר."אמרתי להם בעצב מזויף, רואה את אן מחייכת אליי חיוך גדול, כבר במילים האלה קניתי אותה.
"לא נורא יקירה אני יגיד לו בשמך, מה רצית להגיד?" שאלה אותי בציפייה ובסקרנות.
נעצתי מבט באמא שלי והיא הנהנה לי באופן בלתי מורגש, מחייכת חיוך קטן.
"רציתי רק להגיד שאני ממש מתנצלת על אתמול פשוט עבר עליי יום ממש נוראי, והוצאתי את כל התסכולים שלי עליכם. סליחה." אמרתי להם כמעט ויורקת את המילים האחרונות, מרגישה שחיוכי מתחיל להתעוות.
אן נראתה מרוצה וכך גם אימי, אך דניאל… לדניאל היה מבט ספקני ולפי איך שאני רואה את זה הוא לא מאמין לי לשום מילה.
"לא נורא יקירתי לכולנו יש ימים כאלה פעם אחת אח שלי…." היא החלה לספר אך אני כבר לא הקשבתי לה.
הנהנתי מדיי פעם כאילו שאני מקשיבה, אך מה שבעצם עשיתי היה להתבונן בדניאל, משהו בו היה נראה שונה מאתמול.
השחצנות שלו נעלמה, והוא היה הרבה יותר שקט.
הוא היה כאן אך נראה כאילו מחשבותיו סוחפות אותו רחוק מכאן.
בשנייה שהתכוונתי להגיד משהו, הטלפון שלי רטט, הסתכלתי לראות ממי ההודעה.
מדין: 'איך הגעתי הביתה אתמול? אני לא זוכר כלום.' כתב לי גורם לי לפלוט גיחוך קטן, ואנחת רווחה.
שגרם לדניאל להתנער ממחשבותיו ולהסתכל עליי בשאלה.
אז הוא לא זוכר את הנשיקה שלנו תודה לאל.
'פעם הבאה אולי תלמד לא לשתות כל כך הרבה." כתבתי לו מחייכת חיוך גדול שעכשיו היה אמיתי, לא משנה מה או מתי תמיד דין יצחיק אותי.
'אממ לא נראלי, אני בדרך אלייך.' כתב לי גורם לגיחוכי להפוך לשיעול חנקני.
אימי הסתכלה עליי ואז על הטלפון והזעיפה את פנייה, מסתכלת עליי בכעס.
אך אני לא ייחסתי לזה חשיבות, והתכוונתי לכתוב לדין שלא יבוא, באמת שהתכוונתי אבל בדיוק אז צלצל פעמון הדלת וליבי החסיר פעימה.
התפללתי לזה שזה לא יהיה הוא, אמא שלי לא מחבבת אותו במיוחד וזה כמובן אני אומרת במילים עדינות.
הדלת נפתחה, ושמעתי צעדים שמובילים אל הסלון.
לאחר כמה דקות ניצב בפתח מי אם לא דין, הוא הסתכל עליי בשלווה ובחיוך משועשע למראה המרוגז על פניי.
הוא נשען על הקיר שידיו בכיסיו, מנתק את מבטו ממני ועובר לבחון את שאר האנשים בחדר שהסתכלו עליו כאילו נפל מהירח.
אך במקום לברך אותם לשלום ולהתעלם ממבטם.
עיניו ננעצו בדניאל, סוקרות אותו ממצמץ כאילו הוא רוצה לראות עם הוא חולם.
דניאל הבין שמישהו מסתכל עליו והפנה את ראשו אל עבר דין עיניו נפערו בשניות בעיניים פעורות.
"אתה." אמרו שניהם בבת אחת שבקולם משתרבב כעס, וכול מה שאני חשבתי עליו באותו רגע זה איך דין מכיר את דניאל, ולמה הם שונאים אחד את השני?
" מאיפה אתם מכירים?" שאלתי אותם בעיניים חשדניות, מעבירה את מבטי מדין לדניאל אך הם לא החשיבו אליי חשיבות והמשיכו לנעוץ מבטים אחד בשני, שצמררו אפילו אותי.
"זה לא משנה." אמר דניאל בקול קר, מזיז את מבטו מדין ומסתכל עליי זז במקומו בחוסר נוחות.
"זה לא משנה פתאום אה יבן ז…" התחיל לומר דין מרים את ידו אך אימי קטעה אותו במהירות. "אני חושבת שזה מספיק, לין תוציאי את חבר שלך להירגע בחוץ." אמרה לי אמא בשלווה מפחידה.
"בשמחה." מילמלתי רוצה רק לברוח מהנעיצת מבטים המפחידה הזאת שדניאל ואמו נעצו בי.
"דין, בוא." קראתי אליו, נוגעת בזרועו מנסה להוציא אותו מהנעיצת מבטים המאיימים שלו בדניאל.
מה לעזעזל קרה ביניהם?
זאת השאלה שהכי העסיקה אותי כרגע.
הוא בא אחריי, צופה בי בדממה מביאה את מפתחות מכוניתי ומתקדם עוד לפניי אל המוסך, מחכה לי שפוף אל יד הג'יפ הלבן שלי.
פתחתי את הג'יפ נכנסת למושב הנהג, וסוגרת את הדלת אחריי, רואה את דין עדיין משעין את גבו על הג'יפ.
"אתה בא או מה?" שאלתי אותו פותחת את החלון, ושמה עליי משקפיי שמש.
הוא לא אמר מילה פשוט נכנס למכונית ונראה מלא בהירורים.
נסעתי בזהירות במוסך הגדול שלנו פותחת את הדלת שלו עם השלט, ויוצאת מחוץ לבית אל אור השמש.
מתחילה בנהיגה המהירה שלי, אני שונאת שנוהגים לאט.
"קדימה, שפוך." אמרתי לו מרגישה את הרוח מתבדרת באוזניי.
"הבן זונה הזה, שיישב אצלך בספה בבית, הוא הסיבה לזה שאני ואנבל נפרדנו." אמר לי מסנן מבין שיניו ומוציא סגרייה מכיסאו ומדליק אותה במהירות.
"רגע אז הוא זה שאמרת לי שתפסת אותו שוכב עם אנבל?" שאלתי אותו בולעת את רוקי בכוח.
הסתכלתי עליו, הוא שאף שאיפה ארוכה מהסיגרייה מתענג עלייה, ומוציא את העשן ממנו בשחרור.
"כן, זה הוא." אמר בחיוך מריר.
הסתכלתי עליו בדאגה היה נראה כאילו כל הזיכרונות הרעים חוזרים אליו בבת אחת.
"זה לא משנה עלאק, זה מה שהוא אמר לך בתקופה הזאת זה ממש שינה לו, אני בטוח שהוא הלך וסיפר לכל החברים המזדיינים שלו איך הוא שכב עם מישהי תפוסה. תגידי אין לך איזה אלכוהול במקום הזה?" שאל אותי מסיים את הסיגרייה שלו ומוציא חדשה, מתחיל לחפש בתא הכפפות אחר בקבוק קטן של אלכוהול להשכיח איתו את רגשותיו.
בזמנים אחרים הייתי נוזפת בו, אבל עכשיו הוא היה זקוק ולו לטיפה אחת מהמשקה הארור.
"ככה אתה מכיר אותי?" שאלתי אותו מוציאה בקבוק של רום מליד המושב שלי, וממשיכה לנהוג רואה שכבר יצאנו מהעיר.
"אוו, רום משובח." אמר לי לוקח לגימה ממושכת מהמשקה המריר.
"רוצה?" שאל אותי מפנה אליי את הבקבוק.
גורם לי לעקם את פניי בגועל, אני לא מסוגלת לגעת במשקאות חריפים בבוקר זה מגעיל אותי.
"מישהו צריך לנהוג." אמרתי לו במשיכת כתפיים.
הוא הינהן ברצינות,
"טוב, יותר לי." אמר גורם לי לצחקק מתגובתו.
שקועה במחשבות כאשר הוא לידי לוגם עוד לגימה מהבקבוק.
"אל תשכר לי." אמרתי לו מרוכזת בכביש.
"לא מבטיח כלום." אמר גורם לי לפלות האנחה.
אני לא מאמינה שדניאל הוא הבחור שעליו דין סיפר לי.
דניאל נראה ילד טוב, אולי סטציונר אבל שיהיה לו כבוד לבחורות תפוסות.
כנראה שטעיתי הוא היה ממש כמו כל אחד מהדפוקים שאני פוגשת כל הזמן במועדון.
הצד הטוב בזה שגיליתי שזה הוא, שכשאני יגיד לאמא שלי את זה היא לא תיתן לי אפילו להתקרב אליו, ואז אני יכול להגיד שלום ולא להתראות למשפחת פולוק.
אבל האם אני בטוחה שזה מה שאני באמת רוצה לעשות?