דקות ספורות של אושר- פרק 5

התנתקתי במהירות מהנשיקה רואה את דין מתנודנד על רגליו כתוצאה משכרותו, מצחקק בקול גדול.
חיבקתי את מותניו באופן כזה שלא ייפול וגם כדיי לראות את פרצופו של תום נהפך לאדום מעצבים.
" תום, אני ודין צריכים ללכת. כבר ניהיה מאוחר אז…,שלום ולהתראות. אני מקווה." אמרתי לו בחיוך מנופפת לו בידי הפנויה, מפה את גבי אליו, מרגישה את מבטו השורף ננעץ בי בשנאה.
הלכתי מושכת את דין השיכור אחריי, משאירה את תום עם עצמו, להתבוסס בשנאה שלו לבד.
דין צחקק בלי הפסקה עוד מהרגע שהתחלנו ללכת. הוא מלמל כמה דברים שלא הצלחתי להבין על הנשיקה.
קיוויתי שהוא לא יחשוב שאחריה יגיע משהו רציני יותר ביני לבינו.
אבל עכשיו זאת לא הייתה הבעיה שלי.
אם אני לא יחזיר אותו לבית שלו בשעה הקרובה הוא יתמוטט בידיים שלי ואני לא יצליח להרים אותו לביתו.
"איפה המכונית שלך?" שאלתי אותו לאחר שסרקתי את כל המקומות חנייה מבלי למצוא את המכונית הצהובה הבוהקת של דין.
שאלתי אותו מנענעת בחוזקה את ידו.
"שם," אמר מפסיק לצחקק לרגע ומצביע לי ביד רועדת על מיקומה של המכונית.
אבל זאת לא הייתה המכונית הרגילה שלו,המכונית הזאת הייתה שחורה ורגילה ופחות מנקרת עיניים.
באתי לשאול אותו על זה אך זה היה אבוד לדבר איתו על משהו במצבו.
הובלתי אותו למכונית אוחזת בכף ידו.
כל ליבי עדיין פועם בחוזקה מהנשיקה הזאת והתפללתי בכל ליבי שהוא לא יזכור ממנה כלום מחר. "המפתחות." אמרתי לו פותחת את ידי מסמנת לו שישים אותם בתוכה.
אך הוא לא קלט דבר.
השענתי אותו על המכונית השחורה מכניסה את ידיי לכיסיו במבוכה,ובקושי נשמתי.
הרחתי את ריח הבושם שלו, הוא עדיין היה שם מתחת לכול ריח האלכוהול והסיגריות.
ידיי סגרו על משהו קר בכיסו האחורי ואני הוצאתי אותם בניצחון, פותחת במהירות את דלת הנוסע במכונית והכנסתי אותו בזהירות לתוכה,משתדלת לא לגרום לו לדפוק את ראשו בתקרה.
לאחר שווידאתי שדין יושב חגור ומוכן ממש כמו ילד קטן, נכנסתי גם אני לרכב ומתחילה לנהוג.
"מחר אני מצפה להסבר הגיוני,לעובדה שהשתכרת כל כך." אמרתי לו נשמעת לרגע כמו אימי ומעקמת את פניי לנוכח מחשבה זו.
"טוב אמא." אמר מצחקק וגורם לי להזעיף את פניי.
במשך כמה זמן היה שקט, צחוקו נעלם.
אני חשבתי שהוא נרדם אך שהפנתי את מבטי אליו,ראיתי אותו יושב עם עיניים פקוחות בוהה במכוניות שנוסעות לצידינו ונראה מלא במחשבות,הוא התפקח קצת כנראה.
החזרתי את עיניי בחזרה לכביש,לא רוצה להפר את השקט הנעים הזה.
כשהגענו לביתו עצרתי את הרכב בדממה.
"אתה תצטרך עזרה בלעלות למעלה?" שאלתי אותו מודאגת אך הוא פטר את דבריי עם חיוך קטן
"אני יהיה בסדר."
באתי לצאת מהמכונית אך הוא עצר אותי במהירות ואמר בקולו העמוק:" תיסעי איתו לבית אני כבר יבוא לאסוף אותו ממך בהזדמנות"
ואני הנהנתי קלות מחייכת אליו.
הוא יצא מהמכונית ואני צפיתי בו בדאגה הולך את דרכו אל דלת הכניסה, רואה אותו מתנודד על עקביו.
אך כשהגיע אל הדלת הוא נעצר לפתע והסתובב,ובעיניו היה מבט שלא רציתי לראות, הסתכלתי עליו בשאלה אך הוא רק נד בראשו ונכנס במהירות אל תוך הבית.
ואני התנעתי את המכונית נוסעת במהירות אל ביתי.
שהגעתי סוף סוף הביתה אחרי כל היום המשוגע הזה, הדבר היחיד שהוחלתי לו הוא למיטה שלי, אבל כמובן שהתוכנית ללכת לישון לא יצאה לפועל.
כשפתחתי את דלת הבית,מצאתי את הבית חשוך ושקט.
כנראה שכולם הלכו לישון אבל רק שהגעתי לחדרי הבנתי כמה טעיתי.
על המיטה שלי, ישבה אימי משלבת את זרועותיה ומזעיפה את פניה שהיא רואה אותי.
היא פתחה את פיה ואני לקחתי נשימה עמוקה מכינה את עצמי למה שעומד לקרות, לנזיפות ולצעקות שלה.
"עברת כל גבול היום, החוצפה שלך עברה את גבול הטעם הטוב.
את צעקת בשולחן האוכל עליי, השפלת אותי אל מול חבריי וכל זה בגלל מה?" שאלה ואני פתחתי את פי כדי לענות אל היא המשיכה במהירות, גורמת לי להעזיף את פניי.
"וראית אותו, את דניאל.
אוי דניאל הוא כזה ילד טוב ותראי איך השפלת אותו אל מול הוריו, הוא לא עשה לך כלום ואפילו התנהג אלייך בחביבות, ואת התייחסת אליו כמו אל כלומניק." אמרה לי אמא מרימה את קולה וקמה מהמיטה ומנענעת בראשה שתסרוקתה הגדולה והנפוחה מתנענעת בצורה שגורמת לי לצחוק בדרך כלל, אבל כרגע שום דבר לא הצחיק אותי.
"הוא לא מעניין אותי, ואת יודעת מה אם את לא היית גורמת לכך שהוא יהיה כאן מלכתחילה אולי לא היה קורה כלום.
אולי עם לא היית מנסה לשדך לי אותו לא הייתי מתנהגת ככה…." אמרתי לה בתקיפות אך היא קטעה את דבריי, מסננת מבין שיניי.
מרגישה את כעסי מתלקח.
"זה לא אכפת לי, מחר הם באים לכאן אם את תרצי או לא ואת תתנצלי בפניו, ותתנהגי כלפיו בחביבות." אמרה אמא, לא מתייחסת לדבריי וממשיכה במחשבותיה שלה.
"את יודעת מה, אני אעשה את זה.
אבל אני אומרת לך מעכשיו אני לא הולכת לנסות לחבב אותם או לאהוב אותם, ולגביי דניאל אני אומרת לך מעכשיו אמא. תשכחי מזה." אמרתי בתקיפות מנסה להחדיר לראשה את כל דבריי.
אך היא רק חייכה חיוך קטן, מסתכלת עליי בתקווה.
" אל תדאגי אני לא הולכת להכריח אותך לעשות כלום, את תראי את תתאהבי בו ותאהבי אותו יותר מכל דבר בעולם ואת תגידי לי למרות שתשנאי את זה שצדקתי."אמרה לי מחייכת חיוך גדול ויוצאת מהחדר.
"בחיים לא." לחשתי לעצמי.
נשכבתי במיטה עוד עם הבגדים מהערב.
לא היה לי כוח להאיבק עם השמלה רוכסן השמלה. פשוט נכנסתי אל מתחת לשמיכה.

אני לעולם לא התאהב בדניאל כי אני לא ייתן את הסיפוק הזה לאמא שלי, אני שונאת אותה כל כך ואת החיים שלי.
"אלוהים איפה טעיתי." שאלתי את עצמי בלחש עוצמת את עיניי ונרדמת שדמעה אחת נוזלת מעיניי.