דקות ספורות של אושר- פרק 3

נכנסתי לחדר שלי פושטת מעליי את בגדיי במהירות ונכנסת למקלחת חמה וארוכה.
לא ידעתי כמה היה לי קר עד הרגע שבו נכנסתי מתחת למים החמים,שיצאתי הפעלתי שירים בווליום כל כך חזק שאני חושבת שכל הבית שמע אותם אבל אותי זה לא עניין.
ראיתי שעל המיטה הייתה שמלה שחורה ועקבים שחורים גבוהים.
ניסיתי להיכנס לתוך שמלה,
הסתכלתי על עצמי במראה.
שרוולי השמלה הגיעו עד למרפקים שלי,היא הייתה צמודה בהתחלה ולאט לאט נהייתה משוחררת והגיעה קצת לפניי ברכיי, השמלה הזאת נועדה לעצב כל קימור שבגופי שנאתי את זה.
שמתי אודם אדום,ומעט מסקרה לא עשיתי את זה בשביל משפחת פולוק אלה בשביל עצמי הריי בכל זאת אני בחורה ואני אוהבת להיראות יפה.
דפיקות רמות בדלת גרמו לכך שאני ייכבה את השירים.
"הארוחה מוכנה." אמרה הלדה מבעד לדלת.
יישרתי את שמלתי,ויצאתי לבחוץ.
"ההצגה מתחילה." מילמלתי לעצמי.
ירדתי למטה באיטיות מתפללת לאלוהים שאני לא ייפול מהעקבים הגבוהים האלה.
שהגעתי לפינת אוכל סוף סוף ראיתי את כולם יושבים בשולחן,הלבוש שלהם נראה הרבה יותר רשמי משהיה מוקדם יותר היום וזה אומר רק דבר אחד,הארוחה הזאת הולכת להיות משעממת.
המקום היחיד שהיה פנוי היה מול דניאל, ידעתי שזה משהו שאמא שלי תיכננה ונעצתי בה מבט זועף, כנראה זאת הדרך שלה להתנקם בי.
הרגשתי את מבטו של דניאל עליי בכל הארוחה ומבעל כוחי הסמקתי,שנאתי את ההשפעה הזאת שיש לו עליי.
"דניאל פגשת כבר את לין?" שאלה אימי בתמימות.
"כן היא נטשה אותי בקצה המדרגות." הוא אמר לה בגיחוך ושלך חצי חיוך מקנטר אליי.
"לין,זה לא היה יפה." אמרה אימי בכעס,הסתכלתי עלייה בהתרסה ואמרתי:"ואותי זה לא מעניין."
היא הסתכלה עליי בפליאה ופניה נעשו אדומים לא מבינה איך אני מסוגלת לדבר אלייה ככה.
"לין חמודה." אמרה אן פולוק אך אני קטעתי את דברייה.
"אני לא מבינה,כל הארוחה הזאת זה היה רק כדי להפגיש בינינו נכון וכמו שאני מכירה אותך הכול היה תיכנון רק שלך,אתם מנסים לגרום לנו להיות ביחד." אמרתי ונעצתי בהם מבטים רואה את דניאל מעוות את פניו בכאב כאילו שפגעתי בו אבל זה לא עניין אותי.
הם שתקו כל כך הרבה זמן שאני כבר לקחתי אצ זה כהסכמה.
"אז אני לא מתכוונת לקחת חלק במשחק הזה." אמרתי להם קמה מהשולחן במהירות והולכת לכיוון המטבח,לדלת האחורית.
שמעתי מילמולים רמים מאחוריי,הם מדברים עליי.
אני שונאת אותם,ואת זה שהם מנסים לשלוט בחיים שלי.
פתחתי את הדלת נושמת את האוויר הצח לראותיי,כל סימן לגשם כבר נעלם והשמיים היו מלאים כוכבים מנצנצים.
יצאתי סופית מהבית טורקת את הדלת בחוזקה אחריי כדי שישמעו אותי.
הולכת למקום שבו אני יכולה להיות אני.
הרחוב היה הומה אדם,ואני נטמעתי ביניהם.
יש אנשים שיגידו שהרעש הוא מעצבן,שהוא לא מאפשר לחשוב ולהתרכז אבל אני נהניתי מלהיות בו.
אני הרגשתי, אדם קטן מבין עשרות אנשים , אהבתי את ההרגשה הזאת.
פה אף אחד לא בוחן אותך,מסתכל עלייך בעיניים חשדניות,טוב אולי רק עם תעשה משהו מגוחך זה ייקרה.
פה אף אחד לא יכול למצוא אותך יש כל כך הרבה אנשים כל היום כל הזמן בכל דרך,שכך גם עם ייחפשו אותך לא יימצאו אותך.
עכשיו אני יושבת על הספסל,מסתכלת על המכוניות נוסעות,על האנשים שהולכים במדרכה.
המקום הזה גרם לי רוגע מושלם.
היום הזה היה יותר מדיי בשבילי,שנאתי את זה שאמא שלי חושבת שהיא תחליט על כל חיי, שהיא חושבת שהיא יכולה לעשות החלטות חשובות כאלה שאני לא מאמינה בהם ואני יישתוק ויקבל את זה באהבה.
מאז שאבא שלי מת היא התחרפנה על כל השכל ניסתה לקבל שליטה על דברים שלא נוגעים לה,ניסתה לפצות על כך שהיא עצמה לא ייכלה לשלוט על המוות.
בשנים הראשונות קיבלתי את הכול באהבה לא אמרתי מילה,אבל בשנים האחרונות זה ניהיה יותר ויותר מוגזם עד שאהבה הזאת נהפכה לשנאה.
הטלפון שלי צלצל ללא הפסקה השיחות היו מאמא שלי כולם.
לפתע הטלפון צלצל ואני בדקתי לנתק מיידית עד שראיתי את השם.
"דין?" שאלתי מיידית מסתכלת על השעון רואה שהשעה אחת עשרה וחצי בלילה.
"לין," התחיל ואז התחיל לצחוק ושמעתי צחיקות אחריו.
"אתה שיכור." אמרתי קובעת עובדה,
אני שונאת שהוא שותה,כי כשהוא מתחיל עם כוס אחת הוא לא מפסיק ואז מתנהג כמו מטומטך.
"אולי." אמר מצחקק מיד אחריי המילה הזאת.
"אני באה אלייך,איפה אתה?" שאלתי אותו באנחה מתה מדאגה לחברי הטוב מפחדת ממה שייעשה במצבו הנוכחי.
"בבר של ג'וז" אמר לי מגמגם מעט,השפעה משכרותו.
"אני בדרך אלייך ושאני יגיע כדי לך מאוד שתיהיה לך סיבה לזה ששתית כל כך הרבה." אמרתי לו בכעס וניתקתי לו את הטלפון בפרצוף לא מחכה לכך שהוא יידבר.
קמתי מהספסל מנערת את שמלתי ונעמדת על עקביי הגבוהים בזהירות.
הבר של ג'ז נמצא במרחק של חצי שעה ברגל אבל עם הנעליים האלה אני יגיע מחר.
הרמתי את ידי אל הכביש מנסה למצוא טרמפ מקללת את עצמי על כל שלא חשבתי להביא איתי את הג'יפ הלבן שלי.
לפתע עצרה מולי מכונית מרצדס חדישה עם חלונות אטומים,ואורות שסינוורו את עיניי,צמצמתי את עיניי מנסה לראות את דמות האדם ולהתגבר על רעש המוזיקה שמתוך המכונית.
המוזיקה הונמכה והדלת נפתחה ומאחרייה הציצו לא פחות מהעיניים הכחולות היפות בצבע ים של דניאל.
"צריכה טרמפ?" שאל בגיחוך קל ושראה שאני מתחילה להתנגד אמר בנימה רצינית:"אנחנו צריכים לדבר."
הנהנתי קלות נכנסת למכוניתו שהוא מתניע ונוסע.