דקה אחת של שפיות

דיברתי איתך היום בפלאפון אחרי חודשיים של נתק מוחלט, הקול שלי רעד והגוף שלי רקד סמבה עצובה, העיניים שלי האדימו באותה המהירות שלמדתי "להפיל ראשים" מאז עזבת, הקול שלך היה כל כך שונה כאילו לילות שלמים של בכי שינו אותו לגמרי, הפכו אותו לרציונלי וקר, אדיש.
ניסיתי לדבר, לספר לך למה אני טס, להסביר לך שהקולות האלה בראש לא יעלמו מעצמם, שאני צריך לקבור אותם רחוק ממני, במקום שלא ימצאו את הדרך חזרה אליי, ניסיתי להגיד לך שאני אוהב אותך ושאת האישה של החיים שלי, שאני לא רוצה שתעזבי, שאני לא יכול לחיות עוד דקה אחת בלעדייך ומאז שעזבת אני כמו הומלס שמחפש דקה של שפיות.
במקום זה יצא לי חצי נשיפה חצי בכי, לא יכולתי להגיד כלום, לא הצלחתי להגיד כלום, כאילו מישהו חתך לי את מיתרי הקול.

המחשבות עלייך לא מפסיקות להכות בי, מדמיין שאת במקום אחר עכשיו, קצת עצובה אבל שלמה עם עצמך, שהלב שלך מתגעגע אבל הראש שלך סוף סוף נח, שהתמכרת לתחושה הזאת של להיות בלעדיי, שלמדת לחיות לבד ואולי קצת קשה לך אבל את בהחלטת מאמינה שזה הדבר הנכון לעצמך, שלאט לאט, עם כל יום שעובר את נעשית אדישה לרגשות שלך, נהיית אדישה לעצמך ולגוף שלך.

לפעמים כשאני אוגר מספיק אומץ אני מתבונן בתמונות שלך, אני רואה אותך יפה וחייכנית, כאילו השלת מעצמך חודשים שלמים של עצב ובדידות, כמה את מאושרת עכשיו, כמה טוב לך.
אני לא יודע אם כבר שחכת אותי או רק החלטת שאת רוצה לשכוח אותי, והאמת זה לא משנה, שניהם הגיעו מתוך ההחלטה שלך להתקדם, את פורחת בלעדיי.

את פורחת ואני נובל, כל יום שעובר אני מרגיש איך עוד עלה נושר ממני, איך משקלו של הכאב בלהיות בלעדייך מתחיל לתת את סימניו, אני הולך שפוף כבר חודשים, הראש שלי נעשה כבד מהמחשבות עלייך ולעיתים כמעט מלטף את הרצפה.
ניסיתי להסביר לך למה אני בורח כל הזמן, ניסיתי להגיד לך שאני ככה רק כי אני מפחד להתמודד, מפחד להתמודד בלהיות בלעדייך, ניסיתי להסביר לך שאני לא נרדם בלילות כי אני מפחד מלחלום עלייך ולהתעורר בלעדייך, רציתי להגיד לך להצטרף אליי למסע, שלא תוותרי עליי כי אני מעולם לא וויתרתי עלייך, וגם אם זה נדמה לך עכשיו שוויתרתי אני עושה את זה בשביל שנינו, בשביל להיות יותר שלם עם עצמי, בשביל לא להיות קשה עם עצמי, בשביל לא להרגיש שאני לוזר כל הזמן.

אני רוצה לעבור את זה איתך, רוצה שתצטרפי אליי ונראה עולם, שנעשה אהבה מתחת לשמיים ונשתה בירה על ערסל בחופים של קוסטה ריקה, שאני אלמד אותך לגלוש ואת תלמדי אותי להיות בן אדם, ובלילה כשניהיה עייפים אחרי איזה מסיבת פול מון נילך לישון מחובקים באיזה הוסטל ישן וזול ונקום מזיעים מתים כי התקלקל המאוורר ועל מזגן עוד לא שמעו שם.

אבל לא הצלחתי, לא הצלחתי לתרגם את הרגשות שלי למילים, הקול שלי לא יצא וקפאתי ששמעתי אותך, ראיתי איך את אומרת לי כבר שאת במקום אחר שהכרת מישהו חדש והוא אפילו מתנהג אלייך טוב, שהוא לא אדיש כלפייך ואומר לך כל לילה כמה הוא אוהב אותך, אולי זה מה שמגיע לך, מישהו שיהיה קצת משעמם אבל ייתן לך את הביטחון הזה שאת כל כך צריכה.
הלוואי שאני טועה, הלוואי שלא שחכת אותי ויום אחד הצעדים שלנו יקבילו אחד לשני ונחזור לצעוד ביחד. עד אז תדעי שאת הדבר הכי יקר לי בעולם, שאני אוהב אותך הרבה מעבר לכל דימיון, ושבעיקר אני מצטער, מצטער שלא הצלחתי להשיב אותך אליי.