דניאל- פרק 7+8

פרק שביעי
מנקודת מבטה של אלה נייתן
~כמה דקות מוקדם יותר~
"….אם נישאר בחיים" מילמלה דניאל כשהתיישבנו במקומותינו בכיתת המתמטיקה. השעה היא שעה בוקר מוקדמת. מאוד. בערך 7 וחצי, או שמונה, משהוא כזה… בינג'מין פרייד, המורה שלנו לפיזיקה אמור להיכנס בכל רגע ולחפור לנו על משוואות הגיוניות ולא הגיוניות.
התיישבתי במקום הקבוע שלי, באלכסון לדניאל, די מאחורה, אהבתי לשבת שם, חוץ מזה במילא בן פרייד, ממש אוהב אותי, הוא קורא לי אל, במקום אלה. למרות שזה לא ממש נעים, לא אכפת לי, אני מקבלת בונוס של חמש נקודות בלי סיבה, אז אני לא שואלת שאלות ולא מתלוננת. על דבר אחד כן תמיד הייתי מתלוננת, כבר מתחילת שנה שעברה, בן פרייד, בן אדם שלא כל כך מבוגר, בערך בן 30, מסתכל על דניאל, בוחן אותה ובולע כל סנטימטר של יופי בה, אבל הוא בכל זאת תמיד היה מתאכזר בה, זה נורא מוזר, זה יחס שנאה-אהבה בין דניאל ובן פרייד.
סידרתי את ציוד הפיסיקה שלי. וקראתי כל מיני משפטים מגוחכים על השולחן.
Always try, even if you don't know why"
'אל תיקחו את החיים ברצינות, אתם לא תצאו מהם בחיים'
'I have no idea what I'm doing, but I love it'
ועוד כל מיני מגוחכים כאלה. לאחר שסיימתי לקרוא כמה וכמה משפטים נכנס לכיתה במשב רוח צונן וחורפי המורה לפיסיקה בן פרייד,
"בוקר טוב תלמידים, סליחה על האיחור" הוא התנצל וכמו ההרגל הקבוע שלו הניח את כף יד ימין על הקיר והחליק אותה כשהלך, ידו השתפשפה בקיר והוציאה קול חריקה זעיר.
בן החל ללמד בעוד אני שוקעת בחומר הלימוד וכמעט נרדמת, פעם זה קרה, הוא לא רשם לי הפרעה ולא שום דבר, אך לפתע קול חזק נשמע מצידו של בן
"דניאל, את מתכוונת לענות על השאלה שלי?" הוא שילב את ידיו על החזה השרירי והמנופח שלו ונישען כהרגלו לצד ימין.
"בוודאי אדון פרייד" היא חייכה לו חיוך כל כך יפה שאפילו אני לרגע חשבתי שהוא אמיתי, אבל רק דניאל יכולה לזייף חיוך כזה יפה. היא העבירה את מבטה לכיון שלי וראתה שאני מסתכלת חזרה אליה, המבט שלה בישר 'תעזרי לי' כל כך חזק שחשבתי שהיא צועקת לי את זה באוזן, סימנתי עם שפתי את תשובת השאלה 'לא, אי אפשר, זה בלתי אפשרי'
היא ענתה לו במבט מסופק את תשובתי, רק שינתה את סדר המילים. הוא הודה לה והמשיך בשיעורו, מידי פעם מגניב מבט אל עבר דניאל. רציתי שהיא תודה לי, מאוד. לכן בדקתי משני הצדדים שלא מסתכלים והוצאתי את הטלפון שלי. הקלדתי במהירות ושלחתי לדניאל, העברתי את מבטי אליה וראיתי שהיא שולחת לי חזרה, התכתבנו כמה דקות עד שבן ראה את דניאל, כמובן שלא אותי… ושלח אותה החוצה, אחרי שהיא התחצפה אליו והוא ריתק אותה.
*******************************
הסתכלתי על השעון, 10 דקות אחרונות לשיעור, לפתע נשמע קול זעיר הבוקע מתוך הקלמר שלי. פתחתי אותו במהירות מחכה להודעה שהגיע מדניאל אבל אני מגלה הודעה ממישהוא אחר.

׳היי אלה, בא לך להיפגש בקפיטריה? עוד בערך 10 דקות?׳

זה היה אדם, חום עז הגיע ללחיי ושרף אותן בחמימות נעימה. הרגשתי איך הטלפון נשרף בכף ידי החמה מרוב פרפרים בבטן. ספרתי את הדקות, סיפרתי לדניאל בהודעה על אדם וקפצתי מהכיתה בצילצול הראשון.
אני הולכת לדבר איתו !!! לא אכפת לי שקיילי שיכנעה אותו ! אני כל כך רוצה אותו ! אני מרגישה את הבטן מתכווצת , והראש מסתחרר רק מהמחשבה על האידיוט החתיך והחמוד בשם אדם שיין. אני ממהרת את קצב ההליכה, אני אוהבת אותו ! ואין לי בעיה להיפגע … נראה לי…

אני פונה במסדרון לצד ימין המתעקל עם השביל, לכיוון הקפיטריה של בית ספר, נורא חיכיתי לדבר איתו, אפילו רק לראות אותו. האמת היא, קיוויתי לראות אותו לבד, כי אני ראיתי עם איזה בנים הוא מסתובב, ויותר גרוע- עם איזה בנות. אבל הוא אף פעם לא היה כזה, זאת אומרת, מעשן, או סציונר, הוא לא דומה להם, אין לי מושג מה הוא עושה איתם בכלל, בכל מקרה ; כל זה לא משנה עכשיו, כי הוא יושב שם עם חבורת הבנות שהייתה פעם איתי ועם קיילי, עדיין עם קיילי, והחברים שלו, בראד, החבר של קיילי, ושאר החברים שלהם, פתאום שמתי לב לילדה חדשה שיושבת על השולחן. אדומת שיער, נמוכה, וקטנה, נמשים על אפייה ולחייה, אני מכירה אותה- ג'סי אלקסון, תלמידת י"א7. הייתה איתי ועם דניאל בגיל 12 בבית ספר יסודי, היא קראה לאדם 'נקבה' כי לא גזר את שיערו, אני הגנתי על אדם ובכך הרסתי לה את הבת מצווה, אופסיי….. היא הייתה החברה הכי טובה של דניאל עד לבת מצווה שלה…
"אלה!" אדם קרא לי. חום התפשט בלחיי, נופפתי ביד ימין כסימן ששמעתי אותו. הוא הניח את היד שלו על ידה של אחת הבנות כסימן פרידה והתקדם לכיווני. "טוב לראות אותך…" הוא חיבק אותי קושי, רציתי לאחוז בו חזק ולא לעזוב, פשוט להמשיך ככה לנצח, אבל הוא ניתק אותי ממנו בלי לשים לב אפילו. "רצית לדבר איתי…" שאלתי\אמרתי, ניסיתי לפתח כיוון לשיחה. "כן…" הוא התקדם לעבר הספסלים ואני אחריו. "מה דעתך על סרט?" הוא שאל והתיישב על ספסל חום. "אני אוהבת סרטים, למה?" האמת כבר העלתי אסוציאציות למה השאלה אמורה להוביל אבל העמדתי פני תמימה וחייכתי חיוך נבוך. "חשבתי שזה יהיה מקום ממש טוב לדייט…" "חשבת נכון" התיישבתי גם אני על הספסל. "אז היום, אני בא בחמש, תיהי מוכנה?"
"תיהיה בטוח שאני מוכנה…" מילמלתי לעצמי.
באתי לקום אך הוא תפס במרפק הבהיר שלי. "יש לי עוד זמן… תשבי איתי" . האמת היא- שהיה לי שיעור לשון, אבל תכנית, אני מדברת עכשיו עברית- לכן זה נחשב שאני מתרגלת את החומר הנלמד….
"אוקי, אז אם אני כבר יושבים, תספר לי על עצמך" הצעתי לו.
"יש לי רעיון יותר טוב, אני אשאל שאלה, את תעני ואז תשאלי אותי שאלה. ככה נמשיך, מבינה?"
הנהנתי אליו "תתחיל״
״אוקי, מה את מעדיפה- סרט רומנטי או סרט מתח?".
ציחקקתי ועניתי: "רומנטי, מה אתה הכי שונא בעולם?״
"שלא בוטחים בי, אי פעם התנשקת?"
"לא, אתה?"
"שנה שעברה, ג'סי אלקסון, היא הייתה חברה שלי"
הרגשתי איך גוש נתקע לי בגרון, איך אני לא מצליחה להחדיר מספיק אוויר לריאות, איך היד שלי לוחצת על ידי האחרת והסגולה, איך ראשי מסתחרר, איך ליבי דוהר כאילו אין מעצור, הרגשתי קנאה, קנאה גדולה מכוערת ומעיקה שלא נתנה לי מנוח.
"אני צריכה ללכת…" קמתי מבלי להסתכל עליו…
"תיהיה מוכנה בחמש!" הוא צעק לי מרחוק.

——————————-

"אני לא יודעת מה גרם לך לעשות לה את זה, ובכך להרוס את חייה. אבל מה שזה לא היה, זה לא היה שווה את זה. ואתה יודע את זה…"

——————————-
פרק שמיני- דייט
מנקודת מבטה של אלה נייתן

העברתי מבט אחרון במראה, כדי להיות בטוחה שאני נראית בסדר. אבל כשהסתכלתי בבואה הנשקפת מהמראה, בעלת שיער אסוף לקוקו בלוף נמוך ובלונדיני (שמתכהה!), מעיל שחור, מתחתיו חולצה ארוכה אך דקה, בצבע אפור, ג'ינס כהה, ומגפי עור שחורות. נראתי יותר מסדר, נראתי יפה. אהבתי את מה שראיתי במראה, אני חושבת שזו פעם ראשונה מאז שעליתי לחטיבה… לפני שהספקתי לשים את הצעיף העבה והלבן צפירה של אוטו הפתיעה אותי. רצתי לחלון שבחדר של ההורים, כי הוא משקיף על הכביש. אוטו שחור עמד מול הבית, ממנו יצא ילד, נער. הוא לבש ג'ינס ארוך ובהיר, חולצה לבנה וקצרה ומעל סטווצ'רט אפור ועבה.
מזל שהחורף נגמר, עכשיו נשארו רק רוחות חזקות, לא שלג, לא גשם, ולא עוד בגדים ארוכים !! (בערך…) עוד מעט יהיה אפשר ללכת עם חולצות קצרות ! וכפכפים ! וים ! ובגד ים ! ואבטיח ! ושמש חמימה !
ירדתי בריצה למטה . דפיקה קלה נשמעה על הדלת, פתחתי אותה במהירות והוא עמד שם, מחייך, זוהר ויפייפה כמו תמיד. "היי" הוא אמר, "היי" החזרתי לו.
סגרתי את הבית, כי הורי היו בעבודה ודניאל הייתה בריתוק אצל בן פרייד. נכנסנו למכונית של אדם. "זה אוטו שלך ?" הוא ציחקק "לא, זה אוטו של אבא שלי…" זה מסביר, כי מעולם לא ראיתי את המכונית הזאת.
הוא נסע בדרך המוכרת לקולנוע, הנסיעה הייתה שקטה.
"רוצה להמשיך את השאלות שהתחלנו בבוקר?" שאל.
אני הנהנתי אליו ושאלתי "שכבת עם ג'סי?". זו הייתה שאלה מביכה אבל זה עניין אותי לדעת מה קרה איתה.
״כן, היינו 8 חודשים ביחד, שכבנו כמה פעמים…"
"את מקנאה? בזה שהייתי עם ג'סי?"
לחיי התחממו במהירות, בטח תקף אותם אדום עז.
"את לא חייבת לענות…"
"תודה…" נשמתי נשימת הקלה. כאילו אבן ירדה לי מהלב.
"אבל כבר הבנתי לפי ההתנהגות שלך שזה כן גורם לך לקנא…" הוא צחק עלי, דחפתי אותו במרפקו.
*****************
"לא ממש נהנת בסרט…." אמרתי לו ביציאה מהסרט.
"זה לא שלא אהבתי… זה פשוט שהוא היה ממש משעמם… הכל צפוי, וזה נגמר טוב מידי בכדי להיות נכון…"
״סתם אין לך מצב רוח והרסת את הסרט…" צחקקתי. הוא העלה חיוך על פניו.
"לאין אתה רוצה ללכת עכשיו?" העברתי נושא ברגע שיצאנו משטח הקולנוע.
"לאין שרק תרצי" הוא זרק את ידיו בצידי גופו
"באמת?" העלתי על פני פרצוף מתפלא
"באמת, באמת" צחקק
"רוצה ללכת לאכול את הגלידה הכי טעימה בעולם?"
"אממ…… לא ממש יכ…."הוא נקטע על ידי "נו! פליז! אמרת שתיקח אותי לאין שרק אני ארצה! אני אשלם! פליז!!"
הוא ניסה להתנגד. פתח את פיו בכדי לדבר אך ישר קטעתי אותו ורצתי למכונית של אביו.
הוא נגרר אחרי מלמל דברים לא מובנים.
בלית ברירה הוא נסע לגלידריה שדני הראתה לי.

20:32 השעון שברכב הבהב באדום את המספרים. יצאתי מהמכונית לאוויר הקר של לילות האביב. הוא יצא בטריקת דלת. ידו עטפה את מותני.
"אמא שלי תהרוג אותי" לחש לעצמו.
"תאשים אותי, אוקי?" לחשתי לו. למרות שהוא לא תכנן שאני אגיב או אשמע…

"הגלידריה של סאמי. יאמי!" השלט היבהב מעל החנות המוארת היחידה באזור. נכנסנו לתוך הגלידריה. מולנו נגלה האי שבו מוכרים את הגלידות.
"אני הולך להביא לנו תה״
"תביא לי קפה״
אדם הלך לאזור המשקאות בעוד אני קונה לנו גלידת שוקולד לבן. לאחר שקבלתי ושילמתי על הגלידות חיפשתי בעיניי את אדם. הוא ישב ושתה מהתה שלו בשולחן די מרוחק. ברגע שמצאתי אותו חיוך חם וסומק עלה על פני. התקדמתי אליו. הוא קידם את פני בחיוך מתוק. הצעתי לו את הגלידה שלו.
"אלה אני לא יכול" הוא לקח את הגלידה וזרק במהירות לפח.
"מה עשית?" צעקתי עליו, כל לקוחות הגלידריה הסתכלו עלינו במבט מופתע ועיניים גדולות נישאו אלינו.
"בואי נצא החוצה" הוא דחף אותי קלות מהגב.
לקחתי את הגלידה שלי ואת הקפה ויצאנו לשולחנות בחוץ. האוויר הקר העיף את שיערי לאחור בכל פעם שהחזרתי אותו קדימה אז כבר עזבתי אותו.
"את כל כך יפה ככה" הוא לחש. הסתכלנו על הכוכבים.
"איך ככה?" שאלתי כשניסיתי לחבר צורות בין מיקומם של הכוכבים הנוצצים.
"ככה. טבעית. יפייפיה. שהעניים שלך נוצצות כמו הכוכבים. והשיער לא מסתיר את הפנים היפות שלך״
סומק עז עלה על לחיי. אף אחד לא אמר לי דבר כזה מעולם. הפעמים היחידות ששמעתי את המשפט הזה היה שאמרו אותו על אחותי. דמעה בוגדנית נזלה על לחיי.
"זה לא היה אמור לפגוע בך" ישר אדם חיבק אותי חזק.
"לא, זה לא אתה. זה פשוט, הדבר הכי יפה, שאמרו לי אי פעם." שקעתי בעיניו החומות בהירות. הן התכווצו מחיוכו המדהים. לקחתי לק גדול מהגלידה הטעימה שהספיקה לנזול לי. הוא ציחקק.
"תעזור לי" ציחקקתי גם אני. אבל הוא לא עשה כלום. לאחר שהשלטתי על הגלידה שלי לחשתי לו "תודה, עזרת לי להרגיש מיוחדת ויפה"
הוא חייך אלי בחזרה.
לאט לאט אדם רכן לעברי, וגם אני לעברו. מעולם לא התנשקתי, מה עושים? איפה להניח את השפתיים? לעצום עיניים?
"פשוט תרגעי" לחש כאילו קרא את מחשבותיי. עצמתי את עיניי והרגשתי את הנשיקה הראשונה שלי היא הייתה בטעם הגלידה שלי. מתוקה וכיפיית. לפתע הרגשתי את לשונו, הוא חייך בנשיקה, גם אני. זה היה פשוט מושלם. מעולם לא הרגשתי ככה. הפרפרים בבטן השתוללו, אני חושבת שאני מאוהבת בו…..