דניאל- פרק 13 חלק א'

היוש לכולם. יש לי כמה דברים להגיד לכם, אז אני פשוט אעשה אותם לפי סדר:
1. אני ממש ממש מצטערת שלקח לי המון זמן, היו לי רגעים שממש לא רציתי לכתוב למרות שידעתי מה אני רוצה לכתוב, זאת אומרת, זה לא היה מחסום כתיבה או משהו… אז אני מתנצלת על הזמן שלא העלתי.
2. אני אשמח לעוד תגובות וקוראים, אני לא רוצה להישמע אנוכית, אבל אם אני לא אראה עוד תגובות, או קצת יותר מילים בתגובה חוץ מ\'תמשיכי\', אז אני אבין שאין לי למי לכתוב. ברור שאני גם כותבת בשביל עצמי ובשביל שאני אשתפר, אבל לא מגיע לי שמישהוא יגיד לי איך הם? ואיך אני אשתפר אם לא תגידו לי? אני באמת ממש רוצה את התגובות שלכם על דעתכם על הסיפור, על משהו ספציפי, או על דמות מסויימת. מבינים?
3. בגלל שבאמת לקח לי זמן להעלות, אם מישהוא לא זוכר מה קרה בפרקים הקודמים, הייתי ממליצה לו לקרוא שוב כמה פרקים\\פרק אחד אחורה.
4. על הפרק: הפרק מחולק לשלושה חלקים. הפרק הזה נראה לי קצת קצר. ושוב- אשמח לדעת מה אתם חושבים עליו, בקיצור- הוא מחולק לשלושה חלקים, היום הראשון שדניאל עברה לאחר האונס, היום השני, והיום השלישי. אם יש משהו לא מובן גם תגידו.
ווהו, זה היה ארוך, אז עכשיו, לאחר החפירה שלי: פרק 13 חלק א\':
*******************
מנקודת מבטה של דניאל דור.
הורדתי את המים בשירותי בית הספר לאחר שהקאתי בהם. שטפתי את פני, לא מעזה להתסכל על הילדה הבלונדינית שנשקפה בבואה. המים זרמו על ידי, מים קרירים וצוננים. וטיפות נשארו על שפתי, מאווררות אותן קצת. נכנסתי לשירותים ונעלתי את הדלת האדומה והמקושקשת מאחורי.
שלושת הימים האחרונים היו נכונים. הייתי צריכה להישאר בבית. לשקר למילה שאני חולה במשהו ולשקוע בשמיכה האהובה שלי.
********
היום הראשון-
קמתי עם סחרחורת מטורפת. הרגשתי איך הפיצה שאכלתי אתמול לארוחת צהריים עולה לי במעלה הגרון. בלי לחשוב רצתי לשירותים, מוציאה ממני את כל מה שיכולתי. הדמעות גם הן עולות, בבת אחת, וללא הפסקה. ואני נופלת על ריצפת השירותים הקרה והלבנה. ומתייפחת על גורלי המר. מה עשיתי שזה מגיע לי? תמיד עזרתי, ושמרתי על חיוך גם כשהיה קשה. אבל עכשיו, שום קושי לא משתווה למה שאני מרגישה עכשיו. מה הוא עשה לי? למה דווקא לי?
זה לעולם לא היה קורה אם לא הייתי מרותקת.
זה לעולם לא היה קורה אם לא הייתי מתחצפת לבנג\'מין.
זה לעולם לא היה קורה אם לא סימסתי לאלה.
זה לעולם לא היה קורה אם, אם…. אם לא הייתי נולדת בכלל…

לא! זה לא אשמתי! זה לא בגללי! זה בגללו! בגלל החלאה שלקח לי הכל!
לאחר שדמעותיי נחלשו ונרגעת מעט הצלחתי לחשוב שוב בפיכחות. אני עדיין לא מעזה להתסכל במראה.
תמיד אומרים שאחרי שינה טובה הכל נראה יותר טוב.
ובכן, כולם שקרנים.
כולם נוראיים, מגעילים, סנובים, צבועים, גנבים, אנסים, רוצחים.
צרחתי עד שלא היה לי קול. לקחתי את הבושם בבקבוק המוזהב שלי. עוד צרחה קטנה יצאה מפי ברגע שראיתי את עצמי במראה. ברגע של עצבים זרקתי את הבושם על המראה. קול שבירה חזק בקע מחדר השירותים שלי ושל אלה. הבושם התנפץ לרסיסים והמראה נסדקה. ריח חזק של הבושם עלה. פתאום הסכמתי להסתכל על עצמי במראה. לאט לאט העלתי את ראשי ומיקדתי את עיניי על הדמות שנשקפת במראה הסדוקה. בחנתי את עצמי: השיער נפוח וענק, עיניי האדומות והנפוחות בעלות עיגולים שחורים. שפתי יבשות, ועל גופי סימנים כחולים וירוקים.
לאט לאט פני נרטבו, ורק אחרי עוד מבט על פני במראה הבנתי שאני בוכה.
נפלתי על רצפת השירותים הקרה, והתייפחתי, בפעם השניה היום, על הגורל הנורא.
*****
פקחתי את עיניי, כנראה נרדמתי, קמתי מחדר האמבטיה וחזרתי לחדרי, השעון הראה 13:00 יש לי שעתיים לבד עד שאלה תחזור מהלימודים. מעניין למה לא העירו אותי גם ללימודים, הרי הם לא יודעים שאני לא מרגישה טוב…

לאחר שאכלתי, חצי לחם, וגם זה כי הכרחתי את עצמי, מצאתי את עצמי יושבת מול השעון שבסלון, 13:30, ואני ממש לא רוצה להיות כאן כשאלה תשאל אותי שאלות על מה עשיתי ומה לא ואיפה הייתי היום.
אז לקחתי כמה חטיפי אנרגיה ומפתחות ויצאתי החוצה.

בהתחלה מאוד הסתנוורתי מהשמש הקופחת והצהובה שזהרה היום וחיממה אותי.
אבל לאחר כמה רגעים קלים, עיניי התרגלו. וברחתי מכל מה שקרה לי.
**
השעון שעל פרק כף ידי הראה 15:53, עוד כמה דקות ארבע. ואני ממשיכה, אני לא יעצור, לא עכשיו. עם כל דריכת רגל ארורה על האדמה שתחתי הרגשתי יותר רע, והאמנתי יותר שאני כן כמו הנשים האלה בטלוויזיה, הפגועות האלה. אני דניאל, דניאל דור. אני גם אישה פגועה, אני נאנסתי, על ידי המורה שלי, בזמן הריתוק שלי, כשסיימתי את משימה מספר 17, ולבשתי את השמלה האדומה שלי, זאת עם החגורת פייטים, שאלה מעולם לא אהבה, אלה לא אהבה המון דברים. היא אהבה אותי, אני עכשיו יודעת, היא אהבה פיסיקה, היא אהבה את אמה, נראה לי, היא אהבה את אדם שיין. אותו היא תמיד אהבה. ואני, הנערה הפגועה והמסכנה שכולם תמיד ניצלו, מעולם לא אהבתי הרבה דברים. אהבתי מוסיקה, אהבתי גלידת שוקולד לבן, אהבתי את בר, אהבתי את אלה. מעולם לא נאהבתי על ידי מישהוא, למה אף אחד לא הזמין אותי לדייט כמו שאדם הזמין את אלה. למה אני הרווקה שאיש מעולם לא העיז להיות איתה? כי אני 'יפה מידי'? 'לא לרמה'? זה לא באמת סיבה… לא לפי דעתי.
טוב לפחות בן אהב אותי, את הגוף שלי.
הפסקתי ללכת, לא יכלתי לשאת המשפט האחרון בתוכי. והקאתי בצד דרך האפר שבה הלכתי.

לפתע הרגשתי את שיערי נאסף לאחור.
"זה בסדר"
"תוציאי הכל" זה היה אדם שיין. הבחור מהחלומות של אלה.
הוא נתן לי מהמים שלו. וסיימתי אותם בכמה שניות.
לפתע הבנתי את המרחק הרב שעברתי בזמן שחשבתי לעצמי.
בשעה בערך 4 נכנסתי לשמורה הזאת. מה השעה? העברתי את מבטי אל השעון הכסוף שלי.
18:06
הלכתי שעתיים בלי לשים לב? איפה אני? התיישבתי על דרך האפר.
ואדם התיישב לידי, הוא לבוש בבגדי ריצה שחורים-כחולים. והוא אדום ומתנשף.
"רצת?" שאלתי התנשפות קלה.
"כן" הוא נאנח והתנשם בכבדות במשך כמה דקות.
"אני מצטערת שגמרתי לך את המים, לא ידעתי" התנצלתי והסמקתי, אולי מהחום, אולי מבושה שהציפה אותי.
"זה בסדר, העיקר שאת בסדר. כמה זמן הלכת? לא הבאת איתך מים?"
לפתע באמת קלטתי שלא נטלתי מים בדרכי מהבית.
**
"את רוצה שאני אבוא איתך למרפאה? לבדוק שלא התייבשת?" הוא שאל בדרכנו ליציאה מהשמורה.
"אני רק צריכה לנוח, תודה אדם. אחותי זכתה בך"
"אה, היא לא סיפרה לך?"
הוא שאל והניח את ידו על גבי כשמעדתי מהאבן.
לפתע פלאשבק חזק תקף אותי. הוא נגע בי כפי שבן נגע בי, בכתף הפגועה והשתופה סימנים כחולים שלי. הדמעות והכאב חלחלו במעלה הגרון. שיגע את מוחי ושרף אותי בתוכי עטף אותי בכאב מייסר ושבר אותי כאילו הייתי בובת חרסינה. העפתי את ידו של אדם שלא הבין מה עבר עלי ורצתי עד שרגלי לא יכלו לשאת אותי יותר.
**********************

מה דעתכם?
על דניאל? על אדם? ויותר חשוב- על דניאל ואדם?
3 תגובות וממשיכה!