דניאל- פרק 11

דבר ראשון,
בפרק הקודם אמרתי תודה לgirl על התגובה שלה, שחיממה לי את הלב (בקטע טוב ;))
הפרק אני רוצה להודות לinbar.l על שהגיבה על כל פרק שהעליתי! זה פשוט כל כך כיף לראות את זה! אני אוהבת את כולכם כל כך!!!!

הפרק הוא מיוחד, וכנראה הפרק הבא יהיה פרק המשך (כאילו בחלקים). הפרק מוצג מ3 נקודות מבט שונות.
אני ממשיכה את הפרקים ב3 תגובות!
אשמח לשמוע הצעות שיפורים או מה אהבתם!
——————————————————————————————-

פרק 11 – להסתיר ולהסתתר.

מנקודת מבטה של ג'ולייט מייק

אני פותחת את הארון מעץ הישן, שהיה שייך לסבתי ושמרתי אותו כמזכרת ממנה. ומוציאה את אלבום התמונות "מאי 1998", הבת היפייפיה שלי עומדת מולי בתמונה, אין לה שיער, או שיניים, ובקושי רואים את עינייה, אבל היא כל כך יפייפיה שהיא כמעט זוהרת. היא כל כך רחוקה ממני, אבל בכל זאת כל כך קרובה אלי. למה זה מגיע לי…. אני לא באמת התכוונתי לעשות משהו רע, אנשים עשו דברים מאהבה לא? אני רק הגנתי על עצמי, ועל הבת היפייפיה שלי. בכל יום שעובר זה יותר קשה להסתיר את הגוש שתקוע לי בגרון ולא נותן לי מנוח. שהיא עוברת כל יום עם החיוך המיוחד שלה. שיכול להכניס אנשים לכלא מרוב קנאה בבתי.

מנקודת מבטה של דניאל

זה מכרסם מבפנים, שורט, שורף, אוכל את האיברים הפנימיים וכשהוא מסיים הוא אוכל את האיברים החיצוניים. בשלושת ימי האחרונים אני מתעסקת רק בלהסתיר את הכאב הגדול, את הצלקות והמכות הכחולות שעל כל גופי.
האמת, בכל יום שעובר אני מתקשה להסתיר את הכאב, והקושי.
"דניאל, קומי השעה 6 וחצי".
אני לא רוצה ללכת, שעתיים ראשונות פיסיקה, אני אעשה הכל כדי לא לעמוד מולו שוב, לא שוב. שלוש דפיקות מהירות נשמעות על הדלת של החדר.
"אני יכולה להיכנס?" אמה של אלה, מילה, מתיישבת על קצה המיטה שלי.
"כבר נכנסת, לא?" ספק שאלתי ספק עניתי. היא חייכה חיוך זעיר ושתקה, במשך כמה דקות, היא פשוט שתקה.
"רצית משהו?" שאלתי אותה, לא בטוחה שהיא שמעה מה שאמרתי כי באותו הזמן הסתובבתי לצד השני על המיטה והשמיכה הרעישה תוך כדי.
"אני מחכה, אני מחכה שתספרי לי מה קרה"

מנקודת מבטה של אלה

הלוואי ודניאל הייתה כאן איתי, הלוואי ודניאל הייתה לידי, הלוואי ודניאל היתה אומרת לי משהו מצחיק שרק היא אומרת, הלוואי ודניאל הייתה צוחקת מהמשהו המצחיק שרק היא אומרת, הלוואי והיא רק הייתה כאן, זה יותר מידי לבקש? אני צריכה אותה! בשלושת הימים האחרונים אני רק מסתתרת מאחורי ילדים ולוקרים כדי לא לפגוש במבטו של אדם. אני בטוחה שהוא כועס עלי, איך יכולתי להיות כזאת חסרת אחריות והתחשבות, לא שאלתי אפילו למה הוא לא רוצה גלידה! ארר.. מטומטמת שכמוני. סגרתי את הלוקר בטריקה הסתבכתי עם המנעול בגלל העבודה המהירה והעצבנית עליו והתקדמתי אל עבר שיעור הפיסיקה. אני יודעת שהשיעור מתחיל עוד חצי שעה, אבל אני מסודרת ודייקנית, ואני אוהבת את השיטה שלי. היא הצליחה לי מתחילת השנה, ועוד הרבההה לפניה…..

"אלה" הד נשמע במסדרונות בניין החטיבה העליונה. לא הייתה בטוחה אם קראו לי אז החלטתי להתעלם.

"אלה" שוב אותו קול, ברור יותר. הגיע מכיוון הנגדי להליכה שלי. עכשיו הקול היה הרבה יותר מובן, אמרו אלה. אבל אם זה לא דניאל, זה לא מעניין אותי מי קורא לי. הנחתי את הספרים על הספסל ליד כיתת הפיסיקה.

"אלה" עכשיו ידעתי מי קורא, הקול היה מוכר. מוכר מידי.
אדם.
הסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי מצד שמאל את שיערו מבצבץ. הלב שלי קפא. הוא הולך להרוג אותי מכעס. רגע ללא קמצוץ קטן של חשיבה גרם לי להפיל את ספרי בפניקה עזה ולהתחיל לרוץ אל עבר היציאה מהמסדרונות.

מנקודת מבטה של ג'ולייט מייק

הטלפון בידי, להתקשר או לא להתקשר? אני צריכה לדבר איתו, אני חייבת. לבסוף אני מקלידה את המספרים. אני לא מאמינה שאני זוכרת אותם בעל פה, אבל אני כן. אני מצמידה את המכשיר לרקה שלי וממלמלת. 'בבקשה אל תענה' 'בבקשה אל תענה'. כי אני לא באמת יודעת מה לומר לו אם הוא יענה. אחרי שני צילצולים או שלושה, הטלפון משמיע קול חדש. ואני יודעת שהוא ענה.

"הלו?" הוא שואל.
הקול שלו נשאר אותו דבר. קצת מחוספס יותר, קצת עייף יותר, אבל אני לא מאשימה אותו, אני ממזמן כבר הייתי מוותרת….
אני רוצה להחזיר לו 'הלו' קטן, ואולי גם לשאול לשלומו, או אם אני יכולה לעזור לו באיזה שהיא צורה, אבל אני רק שותקת.
"ג'ולייט?".
כמה שנים הוא לא קרא לי בשמי הפרטי. הלב שלי נמס מגעגועים.
"היי, מה נשמע, חשבתי שאולי נוכל להיפגש, לדבר קצת…." עניתי בשקט.
הוא היה מופתע. "אמ… כן, כן… לא, כאילו, אין בעיות…"
"יופי, אני אדבר איתך, תיהיה בקשר…." אנחה של הקלה יצאה ממני. ניתקתי את השיחה, ונזרקתי אל עבר המיטה, אני רוצה להתחיל דף חדש בחיי, והדף לעולם לא יפתח אלא אם כן אני אסיים את העמוד הקודם. והעמוד הקודם חייב להיסגר בה, כי העמוד הקודם גם נפתח בה.