דניאל- פרק שני

פרק שני – שיר
~מנקודת מבטה של אלה נייתן~
בדרך לשדרה של כיתות י"א עברתי ליד חדר המוסיקה,
שמעתי קולה של דניאל, שאותו אזהה מקילומטרים.
אולי כי היא שרה בבית בכל רגע נתון
ואולי כי השירה שלה יכולה להמיס לב קפוא.
ואולי שתי הסיבות.
אני מתגעגעת אליה. מאוד.
היא יצאה מהחדר המוסיקה בלי לשים לב אלי.
"דניאל!" קראתי לה,
אבל שניה לאחר מכן התחרטתי על כך,
מה אני יגיד לה?
"אלה , רצית משהו?" היא התקדמה לעברי, מהממת אותי ביופייה וטוב ליבה.
"כן, חשבתי אולי נלך ביחד לכיתה, כמו לפני 4 שנים, בכיתה ז'…"
המילים יצאו מפי מבלי שבכלל ידעתי.
היא העלתי חיוך גדול על הפנים מה שגרם גם לי אוטומטית להעלות חיוך.
"כן… כן, אני אשמח" היא שילבה את ידינו.
נעמדנו מול הכיתות שלנו, י"א4 וי"א5. התחבקנו כמו בכל בוקר לפני 4 שנים.
"נתראה אחרי הלימודים" דקלמתי את המשפט הקבוע שלי מלפני 4 שנים.
"אם נישאר בחיים…" והיא דקלמה את שלה.
ספרנו על שלוש בלב ועשינו בעזרת שפתנו לחישות בלתי נשמעות של הספירה – 1, 2 3….
נכנסתי לכיתה, חייכתי ובירכתי לשלום כמה ילדים אבל מה שמשך את תשומת ליבי היה השקית על שולחנה של קיילי.
״מה זה?" שאלתי אותה.
"בראד קנה לי נעליים ! האלה שאנחנו חולמות עליהן !" סיפרה בהתרגשות יתרה, מידי.
נשמתי עמוק, הוא רק קנה לה נעליים, בגלל זה הוא שיקר לה. נראה לי…
٠٠٠٠٠٠٠٠٠٠٠٠٠٠٠٠٠٠٠٠٠
היום עבר מהר, בכל זאת, יום ראשון ללימודים, אף אחד לא ציפה שנלמד… אני וקיילי ישבנו ודיברנו עם בראד ואדם, החבר שלו. הנחתי את ראשי על רגליה של קיילי ושיחקתי עם עלים יבשים.
האמת היא, שבשלב מסויים הפסקתי להקשיב להם, רק הסתכלתי על דניאל מתאמנת עם החברה שלה שלא זכרתי את שמה, במוסיקה. בשלב מסויים כולם הקשיבו לדניאל. גם אני נעמדתי מול דניאל וחברה שלה והתחלתי לזמזם איתן את השיר:
"כמו גלים גדולים
כמו מכתב מלא מילים מלאים משמעות
כמו חולי ובריאות

וכשהבבואה נשקפת מולי במראה
אני מרגישה משוררת מלאת השראה
שרק רוצה לכתוב על עוד שיר אחד אחרון
ולשמור על ליבי מפני שיברון

הלב שלי יכול להתמלא ולהתרוקן בנשימה
אבל זה לא היה שלום , זו הייתה מלחמה
והיה מספיק רק סכין חד
לתקוע בליבי את הלהב החד

אבל זה לא הספיק
והכי עצוב שהפכתם את זה למצחיק
הגלגל לא יסתובב לאחור
כמו ההבדל הדק בין לבן לשחור."

דמעות עמדו בקצה עיניי,
אך ניגבתי אותן לפני שמישהו הספיק לראות. ידי עברה במהירות על הלחי הימנית שלי אך דמעה בעין שמאל הספיקה לנזול לפני שהספקתי לנגב את הלחי השמאלית.
קוויתי שאף אחד לא ראה. הסתכלתי ימינה, שמאלה, אבל מישהוא כן ראה, אדם שיין, החבר של בראד.
עינייו בחנו את עיניי ביסודיות, וכך גם עיניי. עינייו הזהובות זהרו באור השמש שצצה לכמה דקות. קול מחיאות הכפיים והעידוד לכיוון דניאל וחברתה, שעכשיו נזכרתי בשמה. זאת אומרת, אחרי שדניאל הציגה אותה לקהל שהתאסף אחרי סביבן. בר, המוכשרת ההיא ממגמת מוסיקה. מנגנת בבערך 6 כלים, מופיעה בכמעט בכל מופע, אמא שלה מנהלת המגמה. בר לא ממש אהבה לנגן לפי מה שהבנתי, דניאל פעם סיפרה לי שהיא רוצה להיות טייסת. אדם חייך אלי והתקדם לכיווני, אך שמתי לב לדניאל שהתקרבה מהצד השני, שכחתי מאדם ורצתי אל דניאל. חיבקתי את אותה חזק חזק,
"זה היה מדהים" לחשתי.