דניאל- פרק שלישי

פרק שלישי – אדם שיין
~נקודת מבטה של אלה נייתן~

״מתי כתבתן את זה?" שאלתי אותה ואת בר.
כשהתקדמנו לכיוון חדר מדעים.
״שלשום בלילה חלמתי על מכתב, באמצע החדר שלי עמד מכתב, הוא משך את תשומת ליבי אז פתחתי אותו, והיה רשום בו כל מיני מילים, אבל כשהתעוררתי למחרת, לא זכרתי מה היה רשום. ואתמול בלילה החלום הופיע לי שוב, והיום בבוקר דאגתי ישר לכתוב את המילים כדי שאני לא אשכח שוב.." ענתה לי דניאל בחיוך רחב מאוזן לאוזן.
״ואני אתמול במקלחת התחלתי לזמזם מנגינה שמאוד אהבתי, כאילו היא הייתה קליטה ויפייפיה, אז זימזמתי אותה עד אחרי ארוחת הערב כדי שאני לא אשכח, וכתבתי אותה לתווים כל הלילה." סיפרה לי בר. "ברור, כל הרעיונות הטובים שלך יוצאים בשירותים, בי" צחקה עליה דניאל, היא החלה לרדוף אחריה. נשארתי על הספסל שמול הרחבה.

הן קוראים אחת לשניה 'בי' ו'די' (כמו האותיות באנגלית). תמיד קינאתי בהן שהן עדיין ילדותיות וקוראות אחת לשניה בשמות חיבה.

פעם הצעתי לקיילי שנקרא ככה אחת לשניה- 'קיי' ו'אי'. אבל היא אמרה לי, בפירוש, במילים האלה: "מה אני ילדה? רוצה שם חיבה? יש לי בשבילך רעיון טוב יותר לשמות חיבה: את תקראי לי נשמת הברבור שלי ואני אקרא לך החיימשל חיי"
לא ממש אהבתי את ההצעה שלה אז ויתרנו על עניין השמות חיבה…

כשדניאל חזרה לא הייתה איתה עוד ילדה, "איפה בר?" שאלתי אותה. כשהחלה להתקדם כבר ראיתי את בגדיה באור העמום של החורף ואת שיערה הזהוב.
"היא הלכה לכוון את הכלי שלה …" הסבירה לי דניאל שכבר ממש הייתה קרובה, ולא היה צורך בצעקות המוגזמות שלנו. היא משכה באפיה האדום, עינייה היו אדומות גם הן.
"הכל בסדר ?"
היא לא ענתה. תפסתי את כתפה קלות.
העלתי על פני פרצוף שואל-דואג.
״זה לא משנה עכשיו…" היא לחשה.
"בטוחה?"
״תגידי, חשבת אולי אי פעם לטעום גלידת שוקולד לבן?" שאלה דניאל שהתיישבה לידי על הספסל האדום-חום מעץ.
"לא … זה טעים?" ידעתי שהיא העבירה נושא… כנראה היא לא רצתה לדבר עליו. אז זרמתי איתה.
״את צוחקת נכון? זה הדבר הכי טעים בעולם!" היא צעקה. ציחקקתי איתה. זה לפחות השכיח את מה שקרה לפני כמה דקות…
"את רוצה לבוא איתי לטעום שלמות?" שאלה.
"ברור" עניתי וחיבקתי אותה.
שניה לפני שהלכנו שאלתי אותה "אז נתראה אחרי הלימודים?"
"אם נישאר בחיים.."
٠٠٠٠٠٠٠٠٠٠٠٠٠٠٠٠٠
שיעור מדעים נגמר. אני חשבתי שאני הולכת להתפוצץ, רק היום הראשון, מה יהיה ביום האחרון? דניאל כנראה תספיד אותי…
הגעתי ללוקר שלי,
מגלגלת את המנעול לצד ימין ומגיעה למספר 13, מגלגלת אותו לצד שמאל ומגיעה למספר 21, ולבסוף משאירה אותו על המספר 34 ופותחת את המנעול ואת הלוקר. הקיר השמאלי של הלוקר מלא תמונות שלי ושל קיילי, והקיר הימני מלא בתמונות של אנשים שלקחו לי ולקיילי את המצלמה באותו יום שצילמנו את התמונות. הוצאתי את ספר המדעים מהתיק והנחתי אותו במקום המיועד לו בלוקר. לפתע יד גדולה לקחה את התמונה היחידה שלי לבד שהסכמתי להדפיס (לא פוטוגניתת)
"את ממש יפה…"
העלתי את מבטי למעלה. אדם שיין החזיק את התמונה, הוא חייך חיוך חושף שיניים, עינייו הזהובות גדלו. נזכרתי בהפסקה שלפני שעה, הוא ראה אותי בוכה…
קיילי לימדה אותי שאסור לי להתפרק מול כולם, אני אצא אחת שאפשר לצחוק עליה, ואני לא אחת כזו.
"תקשיב, אני לא יודעת מה ראית, אבל זה לא היה מה שחשבת"
הוא גיחך, "ומה חשבתי שזה?" "אני לא בכיתי" עניתי וסגרתי את הלוקר בטריקה.
"אני לא באתי בקשר לזה …" "מה עכשיו? ראית אותי גם צורחת? מחטטת באף?" שאלתי בציניות ושילבתי את ידי על חזי.
"רק רציתי לדעת אם תרצי לצאת איתי, לדייט…" הוא הסמיק.
הבעת פליאה הופיעה על פני,
"אמרתי משהו לא בסדר?" הוא שאל מסדר את בגדיו בדאגה, "לא, זה פשוט, אתה יודע שאני אלה נכון? לא דניאל…" הסברתי.
אני לא מבינה מה הם באים אלי, הרי כולם יודעים שדניאל היא האחות המוצלחת במשפחה אבל לעולם לא תודה בזה.
ואם הוא מנסה לצאת איתי כדי להתקרב לדניאל?
"כן , אני יודע שאת אלה, אתן לא תאומות זהות או משהו …" הוא שוב גיחך מרוב מבוכה.
"אתה רוצה לצאת איתי? לא עם דניאל?" שאלתי כדי להסביר ולסדר לעצמי דברים בראש.
"כן , אלה , אני רוצה לצאת איתך"
לחיי התחממו וגרמו לי להעלות חיוך גדול על הפנים. "בטח , אני מאוד אשמח".
"אני יכול לשמור את התמונה?" הוא שאל אותי.
הנהנתי אליו, "תשרוף אותה"
"בחיים לא" הוא חייך אלי חיוך אחרון ונעלם במסדרון.
"נתראה" צעק וגם קולו נעלם במסדרון.
"ביי" לחשתי לעצמי

"מי זה היה?" שאלה אותי קיילי שצצה משום מקום.
"מה? אממ.. סתם אדם, את בטח זוכרת, חבר של בראד…" הסברתי לה באופן שיטחי,
לפני שנה היינו מדברות על הכל, היינו מגדילות אפילו דברים, אבל עכשיו – לא מצאתי צורך למה אין לי כוח לספר לה, פשוט לא רציתי שהיא תדע.
גירדתי במצח, מנסה לרמוז לה שתניח לי לנפשי אבל זה לא ממש עבד…
"אני יודעת מי זה אדם… מה הוא רצה ממך?" שאלה בסקרנות,
אני יכולה להתערב עכשיו שאם אני יענה לה בצורה שהיא תרצה היא לא תעזוב אותי לרגע. אבל אם אני יענה בצורה שאני רוצה, זה יגמר ככה: "הוא שאל אותי אם קרה לי משהו, כי זלגה לי דמעה בהפסקה קודמת, אז הסברתי לו שזה מהרוח וזה גורם לי לדמוע…"
אכזבה הציפה את פניה כשלא קיבלה את המידע שרצתה.
"אהה.. טוב , נדבר אחרי זה" ענתה ורצה לשדרה של י"א לבראד , או לאדם.
כבר לא אכפת לי ממנה…

המסדרון החל להתנקות מאנשים חוץ מדניאל שהסתבכה עם הלוקר שלה, לפני שנה אני וקיילי היינו צוחקות עליה
'כאילו מה הבעיה שלך ילדה, כולה לוקר' ו'את צריכה את בי שתפתח לך את הלוקר?'

"תני לי לעזור לך" נעמדתי מול הלוקר שלה, היא אמרה לי את שלושת המספרים שפותחים את הלוקר. סובבתי את המנעול לפיהם. הלוקר ניפתח, דניאל שמה תווים ומילים לשירים וסגרה אותו בעדינות. "גלידה?" היא הושיטה את ידה.
"גלידה!" עניתי ושילבתי את ידינו.