דניאל- פרק חמישי

חזרנו תוך שעה הביתה, הוא היה נעול וחשוך. משדר תחושה רעה, כאילו אני אוייבת, עויינת לבית שכל רגע תקפוץ ותהרוס אותו לגורמים. דניאל פתחה את המנעול בתוך כלפחות 7 דקות, יש לה בעיה עם מנעולים….
הטלפון שלי רטט בתחתית התיק השחור שלי. הייתי בטוחה שזו קיילי לכן התעלמתי ממנו.
"יש לך טלפון" 'הודיעה' לי דניאל.
"אני יודעת"
"את לא מתכוונת לענות?" שאלה בזמן שהדליקה את מנורת הסלון הגדולה.
"לא"
הנחתי את התיק על שולחן האוכל המרובע שלנו.
"איפה אבא?" שאלה.
"מילה אמרה שהוא אמור להיות כאן כשנחזור" והסבירה את שאלתה.
הנעתי את ראשי הלוך ושוב וסימן מבולבל עלה על פני. גם על פניה של דניאל.
רחש קטן נשמע שוב מתוך התיק. זאת לא הייתה קיילי, היא לימדה אותי לעולם לא להתקשר שוב למספר שסינן אותי, אם הם לא רוצים לדבר, לא צריך.
לכן הוצאתי את הטלפון מהתיק.
על המסך הופיע מספר לא מוכר.
עניתי בקול ספקני :
–״היי, אממ.. אלה? זה אדם״
אדם?!
-״מאיפה יש לך את המספר שלי?״
קול מופתע עלה מגרוני וכך גם הבעת פני
דניאל שאלה אותי בעזרת עינייה בלבד.
–״קיילי״
הסביר
-״אדם אנחנו יכולים לדבר יותר מאוחר? אני קצת עסוקה״
המילה קיילי צלצלה לי רע, היא בטח שילמה לו שיתקשר אלי או משהו. אין מצב שהיא תשדך לי מישהוא או תתערב!
–״הו, בטח, דברי איתי…״
טון מאוכזב נשמע מהצד השני של הטלפון.
״אני אדבר״
משכתי את הר' עד ששמעתי קול ניתוק של הטלפון, אני אפילו לא יודעת מי ניתק, הוא או אני. דניאל הסתכלה עלי במבט מלא תקווה ואור.
"נו !" זירזה אותי "מה הוא אמר?"
"איך את יודעת שזה 'הוא' ?" עיכבתי את תשובתי.
"אלה את צפויה, רואים את האודם בלחיים שלך כמו שרואים את הזונתיות בקיילי …" התעלמתי מתשובתה האחרונה.
"מה אדם אמר?" שאלה שוב.
פתחתי את פי כדי להציף את גרוני בקול שלי אבל לא היה לי מה להגיד, ניסיתי שוב אבל שום קול לא יצא מגרוני.
"אני לא יודעת" לחשתי לה בטון מבוייש.
אני באמת לא ידעתי למה הוא התקשר, פשוט ברגע ששמעתי אותו אומר את שמה של קיילי הבנתי שהוא מתחיל ומציע לי לצאת כי היא שכנעה אותו , או שילמה לו כסף , או לא יודעת מה. אבל זה לא כי הוא מחבב אותי, או קרוב למה שאני מרגישה אליו. דניאל לא שאלה.
היא רק חייכה חיוך גדול ושאלה "בא לך לראות סרט?" הנהנתי אליה.
********************************
הסרט שראינו נקרא 'מכתבים ליוליה'. אבל לא ממש שמתי לב לסרט. חשבתי על היום שעברתי עם דניאל. על הכעס והקללות בבוקר עד החיבוק החם שלנו מתחת לשמיכה המשותפת הערב. אני כל כך שמחה על מה שקרה בינינו היום, אני לא יודעת אם זה ימשיך, או שנשכח הכל מחר. אני לא יודעת מה להחליט, אני אוהבת את קיילי, אבל אני לא יכולה יותר עם התנהגותה הילדותית והפחדנית שמסתירה את קיילי שלי. ואני לא יכולה לתת לדניאל לפספס שניה בלעדי. עכשיו, כשבר לא כאן, למי היא תפנה? היא מעולם לא אהבה שכולם סביבה, היא הייתה תמיד בוחרת לה ילדה שתיהיה תמיד לידה ושוכחת מכל השאר. היא ובר מעולם לא בגדו אחת בשניה, או נפרדו ליותר מיום.

"יוליה, שני חברי הטובים אוהבים אותי, במי לבחור? מה לעשות? איך להתמודד עם שברון ליבו של החבר השני? בברכה רלנה בירקטון, רומא" קול נשמע מהטלוויזיה השטוחה. קיר אבנים נראה על מסך הטלוויזיה. בתוך חריציו נראו מאות אלפי מכתבים, בצבעים וגדלים שנים, כמו בכותל אך המכתבים הרבה יותר גדולים וצבעוניים. העברתי את עיניי על כל אחד מהמכתבים וניסיתי למצוא מילים. תפסתי כמה מילים קטועות בתוך המכתבים כמו 'אוהב', 'למות', 'אני', 'יוליה' ודומות להן.
"יוליה יקרה, אני אובדת עצות, אהובי גר בחצי כדור הארץ השני. ואני לא יכולה לתקשר איתו, לגעת בו, לחייך אליו. מה אני יוכל לעשות? אין לי כסף לטיסה. ואין לי זמן לטוס לארץ אחרת, אני צריכה את עזרתך אדריאנה לניוונה. ונציה"
הבעיות שלהן מעצבנות אותי, יש להן מישהוא לאהוב, שיחכו להם, הם יחזרו, הם חייבים לחזור.
נכון? ואם לא? ואם הם יעבדו לנצח? מי יהיה עם הנשים הללו בונציה, הרגשתי איך רגלי נתפסות מתחת לשמיכה שכיסתה אותי ואת דניאל, נשמתי שלוש נשימות עמוקות כדי להקל על הכאב. אחת-נשימה-שתיים-נשימה-שלוש-נשימה. זה לא עוזר! ניסיתי לעסות אותן בכוח ידי. חרקתי שיניים בעצבים, אני אפילו לא יודעת למה ועל מה.
"וואו" אמרה דניאל, הייתי בטוחה שקרה משהו מפתיע בסרט, אבל לא שמתי לב שהיא עצרה את הסרט בעזרת השלט השחור שלידה.
"מה קורה?" היא הפנתה את כל גופה אלי.
זרקתי לה מבט שואל. "קודם ג'ולייט, אחר כך אדם ועכשיו הרגליים שלך" הצביעה על רגלי. שתקתי, לא ידעתי מה קורה, לא ידעתי למה אני כועסת על כל העולם.
"אני שונאת את זה!" היא צרחה ונעמדה מולי בפראות, צד שלא ראיתי בדניאל מעולם.
"למה את לא יכולה להגיד תודה ולסתום את הפה!?" היא צרחה שוב.
הרגשתי כאילו גוש ניתקע בגרוני, ניסיתי לענות אבל זה רק גרם ל-כמעט- פרץ של דמעות.
״יש לך בן אדם שאוהב אותך! חברה הכי טובה, וכל העולם שסביבך! אמא שלך חיה! ציונים מעולים! המורה שלנו לפיסיקה אוהב אותך יותר מכולם! ההורה שלך לא חוזר כל יום מבלי לספר מה היה ואיפה היה, ולא מקבל משכורת שמספיקה לו לחודש!" היא צרחה עלי את כל מה שלא התלוננה עליו מעולם, מעולם היא לא הייתה ילדה קוטרית, היא כיבדה כל דבר והעריכה את מה שיש לה, מעולם לא חשבתי שהיא תתפרץ או תצרח או תשתגע כמו שהיא עכשיו.
הדבר הכי נורא היה רציתי לחבק אותה, להגיד לה שאני פה, אבל הכאב על כל מה שהיא צרחה עלי היה גדול. יותר מידי גדול.
"סליחה גברת מושלמת! סליחה שאני לא מרוצה! סליחה שאני כועסת! סליחה שאני בחרתי להתחבר עם המון חברים! זה נראה לך כיף לחיות בפחד שכולם איתי כי הם רוצים להתקרב אליך?
שאני יושבת כאן בבית כשמזמינים אותך לנשפים? שמציעים לך קריירות של דוגמנות! שהחיוך שלך איכשהו תמיד על הפרצוף שלך, כאילו אין לך ימים רעים! שהשיער שלך הוא מה שתמיד רציתי! שאת תמיד היית מה שרציתי! אני רציתי להיות את! הילדה-המשולמת-שכולם-אוהבים, שלא התלוננה על שום דבר וששום דבר לא עצר אותה! בעלת הקול המושלם ויכולת לעמוד על במה בלי לרעוד מפחד! בלי לשמור טינה ובלי לשקר אף פעם! נמאסת עלי הילדה-המושלמת-שכולם-אוהבים ! הנה, אני לא אוהבת אותך! יותר מזה! אני שונאת אותך! תמיד שנאתי וקינאתי בך!" בקצה עיניי עמדו דמעות הצלחתי לשמור שלא יזלגו במורד לחיי. היא לא הצליחה לשמור עליהן והן זלגו על לחייה בקצב לא אחיד . "את שונאת אותי?" היא ירקה לעברי בכאב . עמדנו כפסלים, היא מחכה לשמוע את התשובה לשאלתה ואני מחכה לקול שיפרוץ ממני.
הנדתי את ראשי לשלילה בכאב והשפלתי את מבטי.
"לא, דניאל, אני אוהבת אותך, יותר מכל דבר בעולם, ואני מטומטמת ומטופשת וקנאית,אני בסך הכל מקנאה בך" לחשתי לה ונתתי לדמעות לזרום, בכיתי כל כך חזק. היא הצטרפה לבכי שלי. כל אחת נותנת לקול ולדמעות לפרוץ מתוכה.
״גם אני מקנאה בך" היא אמרה שישבנו שתינו באמצע הסלון, בוכות כמו שתי ילדות. עיקלתי את שפתי.
"במה יש לך לקנא בי?"
"החיוך שלך הוא הדבר הכי יפה בעולם, תבטיחי לי שלעולם לא תפסיקי לחייך לא משנה מה אני אומרת לך" היא חייכה את החיוך שלה ואני את שלי .