דניאל ומאיה -פרק 44-

אחרי כמה ימים שדניאל עדיין לא חזר הביתה, החלטתי שצריך לדבר איתו, שישלים עם שיר, ידבר עם אמא שלו שתסביר לו הכל, כל הזמן הזה הוא סירב לדבר עם אמא שלו והוא בעצמו לא מבין למה הוא כועס, אבל הוא ממשיך להכחיש..
"דניאל, אולי הגיע הזמן שתדבר עם אמאשלך? " שאלתי אותו, היינו בפארק.
"לא. " החליט.
"למה לא? " שאלתי.
"כי אני לא רוצה. " אמר והוציא סיגריה.
"חשבתי שהפסקת לעשן, " אמרתי ולקחתי מידו את הסיגריה, "אני לא מבינה מה הבעיה לדבר איתה? היא בטח דואגת לך שהלכת בלי לומר לה כלום! "
"שתדאג, " אמר ולקח מידי את הסיגריה בחזרה, "אין לי כוח אליה. " הדליק אותה ולקח שכטה.
"היא הגנה עלייך כשהיא ואבא שלך רבו, כמו שאמרת, אז אני לא מבינה למה אתה כועס עליה? " שאלתי.
"אני לא כועס עליה, אם הם רבו בגללי אז כנראה שעדיף שאני יעזוב, ככה יהיה להם שקט ממני. "
"זה לא נכון דניאל.. אל תיהיה דביל, תדבר איתה. " ניסיתי בכל זאת לשכנע.
"לא רוצה מה לא מובן?! " צעק עליי, החלטתי לוותר, אם הוא ירצה לדבר עם אימא שלו הוא יעשה את זה.
שתקתי, קצת נעלבתי מזה שצעק עליי, אני רק מנסה לעזור.. אבל גם הבנתי אותו.
"סליחה שצעקתי, אני פשוט עצבני.. " אמר לאחר כמה שניות של שתיקה.
"זה בסדר. " אמרתי וחייכתי חיוך מאולץ.
"סליחה גם שאני בכלל מערב אותך בבעיות שלי, מה אני צריך עכשיו לסבך לך את החיים.. " אמר ותפס בראשו, כנראה שהוא ממש רוצה מכות.
"שתוק. " התעצבנתי, מה זה מסבך לי את החיים?! אני רוצה לעזור לו! אם לא הייתי רוצה הייתי נפרדת ממנו או משהו.
"מה? " גיחך.
"מה אתה מצטער?! אני רוצה לעזור לך! " נתתי לו מכה בכתף.
"כבר אמרתי שאני אוהב אותך? " חייך ונתן לי נשיקה.
"טוב יאללה תזרוק את החרא הזה ונחזור הביתה. " אמרתי והצבעתי על הסיגריה.
"אבל עדיין לא סיימתי אותה. " אמר ולקח עוד שכטה.
"עכשיו כן. " לקחתי לו אותה, זרקתי על הרצפה ודרכתי עליה, משכתי בידו והלכנו הביתה.