דם תשוקה והשד שבפנים – פרק שני: “הנשיקה”
אני ואלה הגענו למאורה. זו הייתה מן מעורה תת-קרקעית מעופשת. היה אזור גדול, הסלון, ומסדרונות שמובילים לחדר של כל משפחה. הכוונה במשפחות היא אלו שנהפכו על-ידי אותה ערפד. אני טובי ואלכס היינו אחים.
"איפה אנחנו?" שאלה אלה. היא הרגישה הרבה יותר בטוחה כשטובי ואלכס כבר לא היו איתנו. "ששש… אנחנו לא לבד!" סתמתי פיה בידי והבטתי בה במבט מזהיר. למרות שבשעות האלו כולם היו בציד, היו לפעמים כמה שמחזירים הביתה צעצועים, כלומר אנשים שרצו להפוך לערפדים. "בואי איתי לחדר, ותשתדלי לא להפיץ ריח." אלה הייתה מבובלת, כנראה שהיא עדיין לא הבינה מה קורה. מה יש להבין? קראנו לה ארוחה, רצנו במהירות לא אנושית, בחנו אותה במבטים מוזרים… אני חושבת שזה היה די ברור. "הנה, תיכנסי" החוותי לעבר דלת העץ שהייתה במרחק כמה צעדים. "לאן את הולכת?" היא שאלה. היא אחזה בידי כדי למנוע ממני לזוז. בלי לחשוב, כאינסטינקט, חשפתי את שיניי בתוקפניות. אלה נרתעה לאחור ורצה אל תוך החדר. לא התכוונתי להבהיל אותה, זה היה בטעות…
עברתי בין החדרים מהר לראות עם מישהו נמצא, אבל המקום היה שומם לגמרי.
כשחזרתי לחדר, אלה הייתה מכווצת בפינה. "אני… אני מצטערת על מקודם, לא התכוונתי להפחיד אותך. את בסדר?" מבטה השתנה ממבט מפוחד לאחד תקיף. אלה קמה התקרבה אליי וסטרה לי. "בסדר? זה נראה לך בסדר?!" היא צעקה עליי בכעס בעוד שאני עדין בהלם מן הסטירה. "חבורה של ערפדים חטפו אותי! ער-פ-דים! זה לא אמור לקרות לאנשים נורמאלים! ואת מצפה שאני פשוט אשב בשקט בחדר שלך, כשאני מחכה שתאכלי אותי או משהו! מה לא בסדר איתך?!" היא הביטה בי במבט מלא בכעס, בעיניים כחולות כהות ועמוקות. הבטתי בעיניה במשך כמה דקות, נסחפת בתוך גלים של רגשות, עצב, פחד, כעס, בלבול… מזמן לא הסתכלתי בעיניים אנושיות, לרוב אני עוקרת אותן מיד, נותנת להן לדמם על פניהם של קובנותיי. עברו כבר כמה דקות מאז שדיברתי ואלה עדיין הביטה בי מחכה לתגובה. ברגע של תשוקה נשקתי על שפתיה, נסחפת אל תוך גופה, אך היא עצרה בעדי. "מה לעזאזל את עושה?!" היא צרחה. אלה נאנחה והתיישבה על המיטה שלי בידיים שלובות. "אז ערפדים גם אונסים?" היא שאלה בלעג, מנסה לפרש את מבטי הקפוא. "הלו, את פה?" היא נופפה בידיה מנסה לסחוט ממני תגובה. "אני… אממ… חשבתי ש…" אם הייתי אנושית הייתי מסמיקה כרגע, אבל מבטי נשאר די אדיש. מרוב מבוכה רצתי משם אל טובי ואלכס.
–
"נישקת אותה?!" צעק עליי טובי בפליאה. "חשבתי שאת מתכוונת לענות אותה, אבל לנשק אותה?" טובי נאנח וגלגל עיניים. "רגע, חכי, נתת לנערה אנושית לתת לך סטירה? את זה הייתי חייב לראות!" אלכס צחק תוך שהוא תולש את ידו של הקורבן שהם תפסו. הלכתי מצד לצד מנסה להבין את כל מה שקרה. "אני לא יודעת מה קרה, פשוט נסחפתי…" טובי קם ונעמד מולי. "בני אדם לא מנשקים, אוכלים!" טובי הושיט לי את הלב של הבחור ונתן לי לגמוע ממנו את הדם. שתינו בהנאה את דמו של הקורבן וחזרנו לחדר במאורה.
–
"שמענו שסטרת לפסיכו" אמר אלכס כשנכנסנו לחדר. גופה של אלה נהייה פתאום נוקשה, היא עדיין פחדה מהם. "כן, ואם לא תיזהר אני אסתור גם לך!" אמרה בתוקפנות, מסתירה באופן די משכנע את הפחד שמילא אתה, אך לא משכנע מספיק. פעימות ליבה גברו, נשימותיה הפכו מהירות ועיגלי זיעה מלאו את מצחה. יכותי לשמוע את דמה זורם בכל גופה, עובר מהלב, אל הגוף וחזרה אל הלב. כמעט יכולתי להרגיש את טעמה על לשוני.
"או, יש לנו עסק עם מישהי תוקפנית." אמר טובי בעודו הלטף את פניה. רצתי אליהם דחפתי אותו רחוק ממנה. "תתרחק, תתרחקו שניכם!" חשפתי את שיניי בצורה מאיימת. "לא אוכלים אותה, היא נשארת!" הסתכלתי מאחוריי אל אלה, ראיתי את הבלבול על פניה, אפילו היא הייתה בטוחה שאני אוכל אותה. "מה קרה? החלטת להוסיף עוד חברה למשפחה?" אלכס צחקק. היה אסור לטירונים להפוך אנשים לערפדים, אני הייתי רק בת 53, ואני ערפדית רק 34 שנים ולא הייתה לי את ההסמכה. קוויתי שאבא שלנו, זה שהפך אותנו לערפדים, יסכים להפוך גם אותה.
"לא, אין סיכוי שאני נותנת לכם להפוך אותי ליצור! עדיף שתאכלו אותי!" היא חשפה את צווארה והצביעה עליו, דואגת שיראו את ורידיה באופן ברור.
זה היה מפתה. נסיתי לעצור את עצמי אך לא הייתי מסוגלת. השכבתי אותה בתוך המיטה, רכנתי לעברה, קירבתי את פי לצווארה החשוף ו….
תגובות (1)
את כותבת נפלא!