דם תשוקה והשד שבפנים – פרק שלישי: “ריסון”

נעצתי את שיני בבשרה, גמעתי את דמה בצימאון. שיקול הדעת שלי לא פעל. הטעם המשכר של הדם מילא את פי כשלפתע עפתי אחורה. מיד נעמדתי באופן מאיים כשאני חושפת את שיניי, מוכנה לתקוף כל מי שיעמוד בדרכי.
"ליליאן, עצרי!" טובי ואלכס גוננו על אלה. "אל תעשי משהו שתתחרטי עליו!" אמר טובי בקול נוקשה. בבת אחת ההיגיון חזר אליי, כמו רוח שיוצאת מאדם אחוז דיבוק. "אלה… א… אני כל כך מצטערת!" מבטה של אלה היה מפוחד, היא אחזה בצווארה בכאב כשהיא דחוקה לפינת המיטה. בלי לחשוב פעמיים רצתי מהחדר.
_

"אלה, את בסדר?" שאל טובי בקול רך. אלה עדיין הייתה המומה. "זו אשמתי, אני ביקשתי ממנה לנשוך אותי." אמרה מלאת אשמה. "זו לא אשמתך, זה פשוט ש…" אמר טובי בעודו מחפש את המילים. "היא צעירה!" אמר אלכס "את מבינה, לערפדים צעירים קשה לרסן את עצמם. הם תמיד רעבים, והאף שלהם קולט את ריח הדם חזק יותר. דמייני שברגע שאת מריחה עוגה ממש חלש כל החושים שלך מתמקדים בריח הזה, הריח חזק וטעים יותר וכל ריח אחר מתפוגג באוויר. לא רק שהאף שלה מריח את כל זה, העיניים שלה עוקבות אחרי כל תנועה קטנה של הורידים והאוזניים שלה מקשיבות ללב שלך. זה כמו לשים לאדם מכור הרואין מול הפנים." הסביר אלכס, בוחן בזהירות את מילותיו תוך שהוא בודק את תגובותיה של אלה. שתיקה ארוכה אפפה את החדר. "בני כמה אתם?" שאלה לבסוף אלה. "עברו 127 שנים מאז שהפכו אותי, ואת טובי הפכו ליפני 94 שנים. אצל פסיכו עברו רק 34 שנים." זו הייתה פעם ראשונה ש-אלה שאלה אותם שאלה אישית. "אתה עדיין לא אמרתי לי איך קוראים לך." אמרה אלה בהיסוס. "אלכס" ענה בחיוך והמשיך לבחון בקפידה את פניה.
_

רצתי בין הסמטאות, מחפשת משהו לאכול. לבסוף התקבעתי על אדם כבן 37.
'זה הכל בגללי, כי לא הייתי מסוגלת לרסן את עצמי! למה הייתי חייבת לשאול אותה מה השם שלה? למה הייתי חייבת לאמץ לי חיית מחמד?' ישבתי על הרצפה עם האוכל מלאת אשמה. 'אני כזאת מטומטמת!' המשכתי להאשים את עצמי, לזרוע מלח על פצעיי. זה הגיע לי, עשיתי משהו שאתחרט עליו לנצח.
לבסוף סיימתי לאכול וחזרתי אל המאורה, אך לא נכסתי לחדר. במקום זאת הלכתי אל חדרו של אבי.
"היכנסי מתוקה!" אמר לאחר שדפקתי על דלת חדרו. "אבא?" שאלתי בהיסוס בעודי מתמרנת בין הגופות הזרוקות בחדרו. "כן מתוקה, מה שלומך?" קולו היה רך ודואג, זה לא היה אופייני לו. התיישבתי לידו ונאנחתי. "לא משהו…" עניתי תוך שאני מנסה לקרוא את הבעות פניו. "שמעתי שיש לך חיית מחמד." לפתע הכל התבהר. הוא לא מנסה להיות נחמד, הוא רוצה לאכול את אלה! "כן, איך ידעת?" שאלתי בניסיון להישמע תמימה, אך קולי היה רעוע. לא היה מתאים לי להיות כל כך שקופה, בטח לא לידו. "אל תדאגי, אני לא אתקרב אליה." אמר בקולו הגס וצחק. פתחתי את פי בהיסוס, בוחנת בקפידה את מילותי. "האמת…" הפסקתי לרגע. "רציתי לשאול אם אתה מסכים להפוך אותה?"