דם האהבה -פרק 7

מהפרק הקודם :

"עומר.." מיטל החלה לומר משהו, אך עומר הרים את פניה, ושם את אצבעו על פיה.
מבטיהם לא משו אחד מהשני. עומר הוריד בעדינות את אצבעו מעל פיה והתקרב אליה עד כי סנטימטרים ספורים הפרידו ביניהם.
מיטל רעדה. השפתיים האלו, העיניים האלו, הכל היה כ.כ. מוכר, כ.כ. טהור.
היא נשכה את שפתיה, כמה כמהה היא לקרב את שפתיה אל שפתיו, אך היא ידעה שעליה לעזוב, לשחרר.

הגשם שטף אותם בחוזקה ושניהם מיהרו לשבת במדרגות הבית ששהו בו קודם.
הם חייכו אחד אל השני, החיוך הזה הביע הכל- כל הרגשות המעורבבים ששניהם חשו עכשיו. העיניים שלהם הביעו כל כך הרבה תחושות, בלי לומר מילה. זו הייתה כמו שפה משלהם.
"על מה את חושבת?" עומר שאל לפתע כשראה שכל הזמן בו הם שתקו מיטל בהתה בחלל.
"סתם, נזכרתי במשהו.." מיטל אמרה, עדיין לא סגורה על עצמה מה מותר לה להגיד ואיפה עדיף לה לשתוק.
"במה?" הוא המשיך לשאול, רואה דמעות מבצבצות בעיניה.
"במשהו רחוק" ענתה בקצרה ומיהרה להפנות את השאלה אליו."ואתה? על מה אתה חשבת?" היא שאלה, מנגבת את העיניים שמאיימות לפרוץ בדמעות.
"נזכרתי באיזה לילה. הקפיצה שלך מהרעם, האחיזה שלך בי.."הוא כמעט ולחש, עדיין מהורהר. הוא הביט בה לרגע, וראה את האדמומיות שבה ללחייה, לאחר חיוורונן מהקור, את המבוכה שבפניה.
"זה בסדר" לחש "האמת שזה היה.. נעים" הוא חייך חצי חיוך, "ממתי יש לך את הפחד הזה מרעמים?" הוא היה סקרן.
"מישהו אמר שיש לי פחד מרעמים?!" מיטל התגוננה מיד, היא לא רצתה שהוא ירגיש, היא פחדה שהוא ירגיש…
"את לא צריכה לתקוף, זה דווקא חמוד שיש בת שמפחדת מרעמים" הוא חייך.
הוא לא רצה שהשיחה תגיע לכיוון התוקפני, למרות שדווקא אחרי ההתקפות שלה היא נעשית רכה כמו חמאה…
"אתה רומז שאני חמודה?" החיוך של עומר המיס אותה והיא לא יכלה להמשיך לתקוף- המתיקות והתמימות השתלטו עליה שוב.
עומר צחק ואמר "אני לא רומז שום דבר.. " הוא ראה את האכזבה שבפניה והוסיף :"אני אומר שאת חמודה ו..שאת צריכה להפסיק לתקוף אנשים נחמדים- כמוני-.."הוא עצר לרגע, מצחקק מעט, אך לפתע הרצין והוסיף: "…ולהפסיק לפחד ממה שאת מרגישה".
"מה?" שאלה מיטל, לא מבינה לאן השיחה חותרת.
"זה חרטה, מה שאמרת לי בהתחלה, אולי אמרת שהרושם הראשוני שלך ממני היה שאני שחצן ומתנשא, אבל את ידעת שאני לא. את פחדת לומר את מה שאת באמת מרגישה. את פחדת להרגיש." הוא נעמד.
"להרגיש מה?" מיטל נעמדה אף היא, עדיין מנסה להבין מה הוא מתכוון לומר.
"להרגיש את מה שהרגשת באותו לילה, בנשף, כשרקדת איתי.." כשעומר ראה את התגובה שלה, את הפיתול שלה הוא ידע שהוא צדק. לא פלא שהכל היה לו כל כך מוכר. כל כך אהוב.
" איזה נשף?" מיטל עשתה את עצמה כלא מבינה. אסור לה לזכור את הלילה ההוא. אסור לה. זה מכאיב.
" למה את עושה את עצמך? את הרי יודעת טוב מאוד על מה אני מדבר! כמה טיפש את חושבת שאני? אני יודע לעשות אחד ועוד אחד.. אני יודע לזהות את העיניים הנוצצות שלך, את האחיזה שלך כשהיה רעם, זה בדיוק כמו הלילה ההוא. אני יודע שחשבת על זה. למה את מכחישה?" הוא ניסה. באמת שניסה. הוא ניסה להבין אותה. אבל באמת שלא היה מסוגל. לא היה שום היגיון להכחשה שלה. זה הכאיב לו. הכאיב לו שהיא מכחישה, הכאיב לו שכל הרגשות שלו כל הזמן הזה לגביה, היו כה עמוקים ואילו היא מכחישה! הוא הסתכל לה בעיניים- הוא רצה לראות אם היא תעז לשקר לו בפנים.
"עומר, כדאי שנחזור עכשיו." היא הסתובבה והחלה ללכת, היא לא הייתה מוכנה להתמודד עם זה, עוד לא. אך הוא תפס בידה בחוזקה וסובב אותה אליו. הוא לא ייתן לה לברוח עוד פעם, לא בלי לדעת.
"עומר, אתה מכאיב לי. תעזוב אותי. בבקשה." הדמעות נפלו בזו אחר זו על לחייה, אולם, הכאב האמיתי לא היה מהחזקתו בזרועה.
עומר, שקלט, לכאורה, כי הוא באמת מכאיב לה, לא היה מסוגל לראותה בוכייה, אבל הוא לא רצה לתת לה לברוח, להתחמק. אך למרות זאת הוא שחרר את ידה ואז חיבק אותה חזק וכשראשה על חזהו, ודמעותיה מרטיבות את חולצתו, הוא נזכר בלילה ההוא.
לאחר כמה דקות הוא הרים את פניה, ובלי לומר מילה. מחה מעט את דמעותיה, ונשק ללחייה נשיקה ארוכה.
עיניה נעצמו. היא נכנעה לחולשות שהוא גרם לה. היא לא הייתה מסוגלת להתנגד. המגע של שפתיו על לחייה בנשיקה ארוכה אחת, ואז בנשיקות קטנות בזו אחר זו לאורך פניה- על מצחה, על עיניה העצומות…
ההתרגשות הזאת, הפרפרים בבטן, הוסיפו לתחושת החמימות שעטפה אותה.
הגשם טפטף מעליהם ודומייה אפלולית עטפה את הרחוב, והעניקה להם מסתוריות רבה.
היא פתחה את עיניה לרגע קט, מתבוננת בעיניו המלטפות, ומזה הרבה זמן, הרגישה בטוחה במקומה, במעשיה ובו.