דם האהבה – פרק 5

מהפרק הקודם:
הם היו כה קרובים אחד לשני, צמודים, עיניו מסתכלות על עיניה החומות, הנוצצות, הזועקות לאהבה, ועיניה מתבוננות בעיניו הירוקות, המעט עצובות, זרוע אחת שלו, מחבקת אותה, משאירה אותה קרוב אליו , וידו האחרת מלטפת את לחיה.
היא נשכה את שפתיה הוורדרדות קלות, לא מסיתה את עיניה מעיניו.
הוא עצם את עיניו, ונזכר באותו יום, באותו ריקוד, עם כל העצב שבדבר הוא ידע שלעולם לא יפגוש בה שוב.

————————————————————————————————————
"העיניים שלך כל כך יפות" מיטל לחשה.
"מה אמרת?" עומר שאל. הוא שמע מה היא לחשה אבל הוא רצה להיות בטוח.
"כלום" מיטל החלה להרגיש מעט לא בנוח, היא הסמיקה והשפילה את מבטה.
"אוקיי" הוא חייך לעצמו. "אפשר לראות מה את שומעת?" הוא שאל בנועם.
מהוססת היא הביאה לו את האם.פי. שלה ואוזנייה אחת.
"שימי את האם.פי והאוזניות בתיק רגע" אמר לה. רק עכשיו הם התנתקו זה מזו.
"למה?" שאלה, אך בכל זאת שמה את האם. פי. והאוזניות בתיק שלה.
"ועכשיו בואי" אמר ומשך בידה.
"חכה רגע, התיק!" אמרה, לקחה את התיק והלכה איתו.
עומר הלך לדי.ג'יי. בזמן שהיא הלכה לשים את התיק בכיסאה ואז חזרה אליו.
לפתע נשמעה מנגינת סלואו במסעדה.
מיטל חזרה לעומר שהיה ברחבת הריקודים כדי לשאול אותו מה הוא מתכנן, אך לפני שהספיקה לומר משהו הוא אחז בידה ומשך אותה החוצה.
היה קר, אבל היא הייתה חמה, בעיקר מההתרגשות של היד שלו אוחזת בידה חזק חזק.
ואז מספיק רחוק מכולם, אך מספיק קרוב כדי לשמוע את המוסיקה הנעימה שנשמעה בפנים הם החלו לרקוד.
וכך, סיבוב ועוד סיבוב, שניהם אוחזים זה ביד זה ורוקדים, ללא מילה, רק חיוכים וצחקוקים מבוישים שנהפכו לצחוק מתגלגל.
זה היה כל כך חלומי, רק הוא והיא.
בהתחלה מיטל הייתה מהוססת וכשהשתחררה היא כל כך נהנתה.
היא הסתכלה בעיניו היפות של הבחור, והוא הסתכל בעיניה הנוצצות.
כאשר הסיום של השיר התקרב הוא סובב אותה בחוזקה אליו כך שזרועו האחת מחזיקה בגבה וידו השנייה מלטפת את פניה, וידיה נוגעות בחולצתו, במקום בו נמצא חזהו.
קרובים היו לנשיקה- ראשו צמוד לראשה כאשר היא מסתכלת לתוך עיניו הירוקות והוא לתוך עיניה החומות, וידו מלטפת את לחיה החלקה.
שבויים היו הם בתוך חלום עד כי לפתע החל הגשם מטפטף ומרטיב אותם.
למרות הגשם הם לא זעו ולא נעו, הם לא היו מסוגלים לעזוב אחד את השני.
שניהם עצמו את עיניהם נותנים לגשם לשטוף אותם- שערותיהם ובגדיהם נרטבו, והגשם התחזק מרגע לרגע, אך להם לא היה אכפת הם פשוט נשארו נטועים במקומם, מחייכים.
ככל שהזמן חלף היא הרגישה יותר בטוחה לידו, היא שמה את ידיה על צווארו משעינה את ראשה לאחור ונהנת מהגשם. והוא ליטף את שערה הרטוב כשידו השנייה ממשיכה לאחוז בגבה בחוזקה.
הוא פחד שהיא תברח לו, דווקא ברגע קסום כמו זה, בדיוק כמו זו שברחה לו אז.
הרגע הקסום נעצר רק ברגע שעומר חש בצמרמורת בגבה ואז בלי לומר מילה, פשט את מעילו, ושם על כתפיה, וכך, בשקט הם החלו ללכת ברחובות, ידיהם שלובות האחת בשנייה.
כשהתעייפה מיטל, היא התיישבה על אחת המדרגות באחד הבתים, עומר התיישב לידה.
"זו הפעם הראשונה שיכולתי ללכת ליד מישהו ולשתוק כל כך הרבה זמן, בלי לרצות לשבור את השתיקה, בלי להרגיש מובכת.." אמרה מיטל לפתע.
"כן?" החזיר לה עומר בחיוך ממיס.
"כן" השיבה בפשטות מיטל והחזירה לו חיוך קטן.
"מיטל, אפשר לשאול אותך שאלה מבלי שתילחצי?" שאל עומר לאחר כמה רגעים של שקט.
"אתה יכול לנסות.." השיבה מיטל, מפחדת מהשאלה שקרבה ובאה.
"את באמת חושבת שיש לי עיניים יפות?" עומר שאל לאחר כמה שניות וצחק.
"אויי נו באמת, כבר הלחצת אותי" מיטל צחקה אף היא, ונתנה לו דחיפה קלה עם הכתף.
הוא, לעומת זאת כבר השאיר אותה לידו כשהוא מוחץ בידו את כתפה אליו.
"לא, אבל עכשיו ברצינות, מה היה הרושם הראשוני שקיבלת ממני ואיך אני נראה לך עכשיו?" שאל עומר והרצין. משום מה, היה לו חשוב לדעת מה דעתה עליו. בנוסף הפנים שלה הזכירו לו מישהי שפגש פעם. העיניים החומות והנוצצות, הריסים הכהים והארוכים והשפתיים הוורדרדות שלה החדירו בו זיכרון ישן, לילה אבוד.
"חשבתי שאתה שחצן ומתנשא או זה לפחות מה שאתה מקרין החוצה, ועכשיו לא יודעת.. אתה לא נראה לי כל כך נורא.." מיטל לא אמרה הרבה. היא השתדלה לא להסגיר את המחשבות שלה כרגע, שהרי מטבעה, היא לא נפתחה לאנשים, היא הייתה סגורה מאוד והיה לוקח לה הרבה זמן כדי לבטוח ולהיקשר למישהו.
עומר נעלם לתוך עצמו, המילים האלו לא היה מה שציפה לשמוע, הוא ציפה לשמוע משהו אחר וכשהבין שהיא לא מתכוונת להוסיף הוא קם בחדות ממקומו ואמר:" בואי נחזור, הגשם פסק."
היא הבינה שהיה משהו בדבריה, באופן שבו אמרה את אותם דברים שגרמו לעומר להיות תקיף, אך במקום לומר משהו, היא הלכה באיטיות מאחוריו כשהוא צועד במהירות קדימה בלי להעיף ולו מבט אחד אחורה.