דם האהבה – פרק 4 :)

מהפרק הקודם :
כאשר שמע שלמר לוין יש בן בגילה החליט כי ינסה לקרב ביניהם ולכן ביקש ממנו להביא את בנו.
וכאשר מר לוין ענה בחיוב, האב קרן מאושר. הוא ראה כמה קשה לבתו.
המעבר הזה, לפה, לא היה פשוט כלל, לא לו ולא לה.
"מה דעתך שנשאל את השמלה הזאת לפגישה בערב ושנחזיר אותה אחר כך?" שאל אביה.
"אבא… אשמח מאוד ללבוש אותה ואשמור עליה היטב אני מבטיחה!"
היא חיבקה אותו חיבוק חזק, הסתובבה במהירות, הורידה את השמלה וחזרה לבגדיה המוזנחים.
כאשר הגיעה לביתה הייתה השעה 15:05.
היה לה הרבה זמן פנוי לפני שהיא תצטרך להתארגן בכדי להצטרף לפגישת העסקים של אביה והדבר הראשון שעשתה היה להיכנס למקלחת, בעודה שוכחת את היום המעצבן במיוחד שהיה לה בבית הספר.

מר לוין ובנו התיישבו בשולחן מספר 4 וחיכו לאיש העסקים הגדול שהיה צריך להגיע בכל רגע.
עומר היה לבוש בחליפה שאביו קנה לו, למרות שחשב שהיא מגוחכת ביותר, אך לא רצה לשגע את אביו בקיטורים לפני פגישת העסקים.
הוא בכל זאת לא הבין למה הוא היה צריך לבוא לפגישת העסקים הזו, אך גם לא שאל.
הוא הסתכל סביב, אוירה נחמדה הייתה במסעדה. היו בה שולחנות עץ ואורות אדומים ונר לבן באמצעו של כל שולחן שמסביבו זרועים עלי כותרת.
זו מסעדה רומנטית קבע בליבו, 'האם הוא מנסה לסדר לי דייט?', הוא חשב לרגע, אך מיד גיחך מעצם המחשבה.
לפתע נכנסו למסעדה איש בחליפה ואישה בשמלה ועליונית.
מרחוק הם נראו כבעל ואישה.
כאשר שניהם התקרבו לשולחן מספר 4 ראה עומר כי אביו נעמד ונעמד גם הוא ללחוץ את ידיהם של אנשי העסקים.
כאשר לחץ את ידה של האישה ראה את עיניה הנוצצות, החומות ומשך את ידו במהירות, מבוהל.
הוא ראה שלחייה האדימו לפתע כפי שהאדימו היום בבוקר לחייה של אותה נערה כשפגש בה היום לראשונה.
כולם התיישבו, כאשר הנערים נבוכים, שקטים.
'רק זה חסר לי! שמכל הילדים בעולם דווקא הוא זה שאביו עושה עסקים עם אבי. ועוד איך שאני לבושה' היא השפילה מבטה על שמלתה.
האבות התלחשו ביניהם אך אף אחד מהנערים שלידם לא שם לב למה שנאמר ביניהם.
"זאת בתי, מיטל" דיבר לפתע מר בנסון, אביה של מיטל.
"וזה עומר, הבן שסיפרתי לך עליו" אמר מר לוין.
"ולאחר שהכרתם, בתי, אני יודע שהעסקים משעממים אתכם אז לכו תדברו באחד השולחנות שם".
"זה בסדר, אבא, אני אשאר איתכם".
היא נעצה באביה מבט שסימן לו לא להגיד את מה שהוא התכוון לומר והוא השתתק, הוא רצה את הטוב ביותר לבתו, זה הכל.
"אל תדאג, מר גרין, סביר להניח שהיא נלחצה קצת מכיוון שבדיוק הכרנו היום, אני הצטרפתי לכיתתה" אמר אור בנימוס כאשר ראה שמר בנסון נלחץ מתגובת בתו.
'יופי עכשיו אני לחוצה?! סתם באת משום מקום ואתה מחליט איך אני מרגישה ומפרסם זאת!? ' היא שלחה בעומר את מבטה הנוקב.
"אני הולכת לשירותים" אמרה בחדות וקמה מן השולחן ביחד עם התיק הקטן שהחזיקה בידה.
לאחר שנעלמה מהאופק, בלי לומר מילה, קם עומר והלך אחריה לשירותים.
היא הוציאה את האם.פי. והאוזניות והחלה לשמוע מוזיקה, עוצמת את העיניים ונסחפת.
לפתע הרגישה משהו בשערה, היא הסתובבה במהירות וראתה אותו מאחוריה והוציאה את האוזניה הלבנה מהאוזן הימנית שלה.
"מה אתה רוצה?!" שאלה אותו בעצבנות "אני לא חייבת לך שום דין וחשבון! ומה אתה משחק לי בשיער!?"
היא ממש צעקה! זה היה חוסר מזל משווע! איך מכל האנשים שהיו יכולים להופיע פה דווקא הוא הופיע.
'מה היא צועקת עליי? היא ממש מעצבנת אותי! מי היא חושבת שהיא!?' חשב לעצמו עומר, 'ובכל זאת, היא כל כך יפה…' הוא העביר עליה את מבטו ונשך את שפתו התחתונה בהיסח דעת.
הוא התעלם ממה שאמרה קודם לכן, ובמקום זאת שאל: "מה את שומעת?" בלחש.
"מה אכפת לך?" היא הסתכלה עליו במבט מעוצבן.
"תראי, אני לא חייב לך שום דבר אז תירגעי טוב? את העצבים שלך אל תוציאי עליי, אני לא באתי לפה כי רציתי אוקיי? אבא שלי פשוט אמר לי לבוא ולא יכולתי לסרב! אולי תדברי עם אבא שלך שסידר את הפגישה הזאת. חוץ מזה, עם מראה כזה את צריכה להיות אדם בוגר אבל כנראה שאת סתם תינוקת בכיינית שגרועה יותר מכל השאר." כבר ממש נמאס לו מהצעקות שלה.
"אתה, יותר מכולם, אין לך זכות לומר שאני תינוקת בכיינית שגרועה יותר מכל השאר! אתה סתם מתנשא, אחד שחושב את עצמו בגלל שיש לו כסף…" היא אמרה בזלזול, "אז דע לך, כן? שעליי זה לא עובד! ואם אני כ.כ. גרועה בעיניך אתה מוזמן ללכת!"
"יודעת מה? אולי באמת כדאי שאני אלך.." אמר והתקדם לכיוון היציאה, וכשידו אוחזת בידית הסתובב אליה והוסיף , "אם תמשיכי לדחות כל מי שרוצה בקרבתך לעולם לא יהיה לך חבר..חבל."
"כאילו שאתה רצית להיות חבר שלי.." החזירה בבוז והסתובבה למראה ומרחה ליפגלוס שקוף על שפתיה.
הוא לא רצה לצאת, הרי אין לו מה לעשות בחוץ, בנוסף, כל המסתוריות שאפפה אותה משכה אותו להישאר בשירותי הבנות.
הוא עזב את הידית והתקרב אליה, הייתה לו תחושה שאולי הוא יוכל להתקרב אליה.. אם רק יגיד את המילים הנכונות.
"למה את כ.כ. עוינת? אני חושב ששום סיבה שבעולם לא מספיקה כדי להצדיק את זה שאת כ.כ. מגעילה אליי בלי להכיר אותי אפילו." הוא התקרב אליה.
הוא היה ממש רגוע ושקט, וזה הכעיס אותה עוד יותר.
"אני מכירה אותך, אתה בדיוק כמו כל השאר- משתמש וזורק. משחק אותה חבר טוב אבל בסופו של דבר רק מנצל את האנשים לטובתך האישית. מחפש איך לחזק לך את האגו. יודע מה? עזוב, אתה יכול להישאר פה אם אתה רוצה, אני הולכת."היא החלה ללכת לכיוון היציאה אך כהרף עין הוא תפס אותה וסובב אותה אליו.
הם היו כה קרובים אחד לשני, צמודים, עיניו מסתכלות על עיניה החומות, הנוצצות, הזועקות לאהבה, ועיניה מתבוננות בעיניו הירוקות, המעט עצובות, זרוע אחת שלו, מחבקת אותה, משאירה אותה קרוב אליו , וידו האחרת מלטפת את לחיה.
היא נשכה את שפתיה הוורדרדות קלות, לא מסיתה את עיניה מעיניו.
הוא עצם את עיניו, ונזכר באותו יום, באותו ריקוד, עם כל העצב שבדבר הוא ידע שלעולם לא יפגוש בה שוב.