'דיו שחורה על מחברת שורות' – פרולוג

'כתיבה זה הדבר היחיד שנותר טהור ויפה בחיי.
ליצור חיים שלא באמת קיימים על הפלנטה, אלה פשוט יצאו ממוחי וקפצו אל דפי המחברות שבחדרי הקט.
חלקים ממני, שפשוט פורחים בעוד חיי שלי מתרסקים. או שבעצם, רק נשארים מרוסקים, כמו שתמיד היו.
אני לא יכולה שלא לקנאות בדמויות שיצרתי, על הסוף הטוב שלהם, ששלי עדיין לא הגיע. ואני בספק גדול עם יגיע ואם הוא בכלל קיים.
אני לא יכולה לכתוב סיפור עם סוף עצוב. אסור לי לכתוב סוף עצוב. סוף עצוב רק יגמור את טיפת השמחה שלי. אם הדמויות שלי לא יקבלו סוף שמח הם כבר לא יהיו טהורים ויפים יותר, אני אאבד את הדבר האחרון שהשאיר אותי שפויה, ואת התקווה האחרונה שסופים טובים קיימים, גם אם זה רק על מחברת.
תמיד תהיתי, מה יקרה עם אכתוב סיפור על חיי, רק עם סוף טוב. זה ישנה משהו? זה יתגשם?
אך ברגע שהתכוונתי לכתוב אותו על המחברות, התחרטתי. ידעתי שאם אכתוב בסופו של דבר אמצא את עצמי יושבת כל היום בציפייה שהסיפור יתגשם ושהסוף יגיע, יודיע שהוא כאן והוא טוב ושמח יותר מתמיד.
אבל תמיד המחשבה ריצדה לה שם בירכתיי מוחי, השתמשה בדמיון ונתנה לי נחמה בימים קשים, או שבעצם, כל יום שחייתי.
תמיד בסוף מצאתי אהבה, מצאתי גלגל הצלה, מצאתי משהו ש…עזר לי להתגבר על קשיי חיי.
אבל זה היה בגדר דמיון בלבד.
שמתי לב שבכל אחד מסיפוריי, יש טרגדיה כזו או אחרת מחיי, אך בזכותה גם הדמות הצליחה לצאת ממצבה ולהגיע לסוף טוב. אולי זה מה שאני צריכה? להשתמש בטרגדיות היומיומיות שלי כדי להגיע לסוף…. מתוק יותר מזה?
אולי, אבל אני לא חושבת שיש בי כוח כזה, לעלות מהמקום בו אני שרויה.
אני רק צריכה דחיפת ביטחון, אבל עד שלא אקבל אותה, לא אוכל לצאת ממצבי.
בינתיים אשאיר לדמויות שלי להתמודד עם הטרגדיות שלי, בצורה הכי טובה שאפשר.
בצורה שרק הן יכולות.
בצורה שרק הן רואות.
בצורה שאולי אוכל לנסות.
בצורה שנמצאת במוחי, אך יוצאת אל העולם רק כדיו שחורה על מחברת שורות.'